מדוע נתניהו ובהרב–מיארה משולים לצמד מפקדי צוללות גרעיניות המגזימים בהערכת הכוח זה של זו * האם למרות הטעויות משני הצדדים, זה היה שבוע טוב לשוחרי הפשרה * מה הייתה מעריכה סוכנות הימורים לגבי הכרעת בג"ץ בנוגע לסבירות * וכיצד דווקא המחנה שקידם במרץ את אוסלו, עסק כל השנים בהדחקתו
לא 15, כן בום
באחת מחוות דעתה היומיות נגד הממשלה, קבעה היועמ"שית שהקואליציה נתונה ב"ניגוד עניינים מוסדי" בעניין החקיקה המשפטית. שלוש המילים האלה, ניגוד עניינים מוסדי, מאפיינות גם את משרד היועמ"ש ובעיקר את בית המשפט העליון בפתח שבוע היסטורי.
אפשר ללהטט עד אין קץ בהבדלים בין ממשלה לבג"צ ובין פוליטיקאים ושופטים, אבל העובדה הפשוטה היא שחמישה-עשר הגברים והנשים שיישבו ביום שלישי בדיון על חוק הסבירות יכריעו גם את גורלם שלהם. העותרים מקווים ליישם פה את תקדים הברון מינכהאוזן: לגרום לבג"צ להציל את עצמו מטביעה בביצה בכך שימשוך בשערות של עצמו.
בבית המשפט שוררת בימים האחרונים אווירה קשה וקודרת. השופטים שנמנים על מחנה הנשיאה חיות, משוכנעים באמת ובתמים שגורל הדמוקרטיה הישראלית על הפרק. מחד, למעט הקיצונים שבקיצוניים, ברור גם לחיות שעדיף לעשות כל מאמץ שלא לפסול חוק יסוד, אם אפשר להשיג את המטרה באמצעים מדודים יותר. מצד שני, סביבתם האידיאולוגית והחברתית לוחצת עליהם בכל הכוח. הם הבינו היטב את המסר של הנשיא לשעבר אהרן ברק, שבמשך שנים טען בעד זכותה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד כאוות נפשה, וכעת מסביר שאפשר לפסול אותם על בסיס מגילת העצמאות. לכל אחד יש בית כנסת לחזור אליו, וזה של השופטים האקטיביסטיים מצפה מהם להשליך את הסבירות אל פח האשפה של ההיסטוריה.
האווירה קשה גם באגף השמרני של העליון. יש שם שופטים שסבורים כי חיות שברה כל כלל אפשרי במרוץ חסר הנשימה וחסר התקדים להספיק ולדון בחוק לפני פרישתה. פרק הזמן לדיון בנושאים כבדי משקל כאלה, בוודאי ובוודאי חוקי יסוד, נאמד בחודשים ובשנים, לא בימים ובשבועות כפי שהיה כאן. אבל חיות וברון עומדות לפרוש ולהחליש את האגף הליברלי, ומכאן הדחיפות שבשלה לא ניתנה לממשלה ולכנסת אפילו שעה ארכה לקרוא ולהגיב ל-140 העמודים בחוות דעתה של היועמ"שית.
אם הייתה סוכנות הימורים בישראל, דומה שרוב המקורבים לבג"צ היו מעריכים שחוק הסבירות לא יבוטל, אבל יינקט צעד ביניים: למשל, קביעה מפורשת שניתן לפסול חוקי יסוד. למשל, צמצום פרשני כך שלא יחול על מינויים. למשל, דחיית תחולה לכהונה הבאה. ובכל מקרה, אפשר להעריך שהפעם, בניגוד לפסק הדין על כהונת נתניהו תחת כתב אישום, זה לא ייגמר 0:15, אפילו לא קרוב.
האצבע על הכפתור האדום
המערכה שקורעת את ישראל ותגיע בשבוע הבא לשיאה בבג"צ היא עימות בין הממשלה והאופוזיציה, עימות בין חילונים ודתיים, בין תומכי השינוי במערכת המשפט ובין אלה שמתנגדים לו. כל זה נכון. אבל הסיבה שהעימות הזה מגיע אל חודשו התשיעי היא האימה, הניכור והתיעוב של שני אנשים, זה כלפי זו ולהפך: בנימין נתניהו וגלי בהרב־מיארה.
בלשכה הספרטנית של כל אחד מהם משוכנעים שהלשכה השנייה היא גוף ציני ושוחר רע שלא יהסס להרוס את המדינה ולהשתלט על הדמוקרטיה, וכל אחד מהם משוכנע שהשני עומד להטיס אותו מתפקידו בהזדמנות הראשונה. מעטים מאוד עומדים בקשר עם שני הצדדים בו זמנית, מעטים עוד יותר מבינים ללב השניים. אבל מי שעושה זאת לא יכול שלא להתרשם מהאירוניה: ראש הממשלה והיועצת המשפטית לממשלה מדברים זה על זו באותן מילים, באותו פחד.
בהרב־מיארה מאמינה באמונה שלמה שנתניהו יפטר אותה ברגע שיוכל כדי להחליף אותה ביועץ נוח שיסגור את תיקיו ויסלול את הדרך לדמוקרטיה הונגרית-פולנית. היא שומעת שהוא ולוין אומרים שהפיטורים לא על הפרק כרגע, ומשלימה לעצמה: אבל ברגע שיתאפשר, בהחלט. זו הסיבה שהיא מתנגדת לכל מהלך ומהלך של הממשלה, בעד פסילת כל חוק משמעותי שחוקקה, וזו גם הסיבה להתנגדות הקטנונית – שבג"צ דחה – להעניק ליריב לוין עוד כמה ימי תגובה בעתירה למען כינוס הוועדה לבחירת שופטים. מי שמשוכנע שהצד השני לא יהסס להשתמש בנשק גרעיני, לא ייתן להעשיר אורניום גם למטרות אזרחיות.
נתניהו מאמין באמונה שלמה שבהרב־מיארה תוציא אותו לנבצרות ברגע שתוכל ותסלול את הדרך למשטר טורקי־אפלטוני שבו הפקידים והגנרלים קובעים. הוא שומע אותה מרגיעה שלא היה כל דיון על הנבצרות, ומשלים לעצמו: לא היה – אבל יהיה, ובשליחות ממניה מהממשלה הקודמת היא תסלק אותי בפועל מתפקידי. זו הסיבה שחוקק את חוק הנבצרות, וזו הסיבה שהוא מהסס אם ללכת לפשרה, שתותיר אותו, בראייתו, ללא איום אמין על הצד השני. מי שמשוכנע שהצד השני לא יהסס להשתמש בנשק יום הדין, יעשה הכל כדי להנחית מכה מוקדמת.
מהיכרותי המסוימת את גישות השניים, אין לי ספק קל שבקלים שבהרב־מיארה לא תבטל את הכרעת מיליוני אזרחים ושנתניהו לא יפטר את בהרב־מיארה. לא כי הם לא רוצים, אלא כי הם לא יכולים. הבעיה היא ששניהם נוחרים בבוז כאשר משמיעים בפניהם את ההערכה הזו, פלוס המבט הזה ששמור למבוגר מפוקח וציני ששומע מנער בצופים נאום אידיאליסטי. דומה שכל אחד מהם לוקה בהערכת יתר של כוחו של השני, ובהערכת חסר של כוחו שלו.
כמו במשבר הטילים בקובה, כל אחד מהם משוכנע שהצד השני עומד לתקוף, ולא תופס את המצב האמיתי: האיש שמנגד איננו דוקטור סטריינג'לאב זדוני, אלא קצין מבוהל בצוללת קלסטרופובית, משוכנע שהוא על סף השמדה, וידו המזיעה מרפרפת על הכפתור האדום.
הרצוג: פוקס נאמן
למראה גנץ ונתניהו עולבים זה בזה שלשום בפומבי, נזכרתי במערכון הישן של "קצרים" שבו יובל סגל וקרן מור צועקים זה על זה מול הילדים, עד שסגל מורה להם לאטום את האוזניים. רק כשהוא מוודא שהילדים לא שומעים הוא מפסיק לקלל ומדבר אליה ברוך: "מאמי, בבקשה תוכלי לפנות כלים"?
אלף נאומים והצהרות לא יסתירו את העובדה ששניהם מנסים להסתיר, והיא שמהתהום בין הקואליציה והאופוזיציה, שוחרי הדיקטטורה והאנרכיסטים, שורפי האסמים מכל הצדדים, נותר סדק צר. נדרשו מעט מאוד שעות אבל הרבה מאוד מנהיגות כדי להתפשר.
המסמך החתום שנשלח אל נשיא המדינה בשבוע שעבר הפתיע מאוד את ראשי המחאה. לא רק בגלל הפער העצום מהתוכנית המשפטית המקורית, אלא בגלל הנסיגה ממתווה שהקואליציה הגישה רק לפני כמה שבועות, שגם לעומתו ניכרה נסיגה משמעותית. אנשי בית הנשיא לקו בחודשים האחרונים באופטימיות יתר, והרושם שנוצר הם שגישרו במילים טובות על פערים אידיאולוגיים ניכרים בין הצדדים. החידוש הפעם היה שאין מדובר בעוד גישוש אלא במסמך רשמי. לא נתניהו, אמנם, אבל נציגיו, עו"ד מיכאל ראבלו ומזכיר הממשלה יוסי פוקס. בעיני הרצוג, פוקס נאמן. ולא רק בעיניו.
בסוד המגעים היו יריב לוין, שכירכם פנים והוסיף תוספות אבל התקרב לאזורי החיוג של המתווה; נתניהו עצמו; גנץ ואנשיו; לפיד; והאגף ההגיוני של המחאה, לא אחים לנשק ולא השפחות ולא שקמה ברסלר שקטטתם אומנותם, אבל כן ראשי ההייטק ופורום העסקים של הראל ויזל. לקראת סוף השבוע שעבר השתררה שם תחושת אופוריה. הימרו שם כבר שהדולר יתרסק ב־15 אגורות ברגע שהדבר יפורסם.
בסוף הדולר ירד בארבע אגורות, והחזיר את רובן למחרת, כאשר התברר ששני הצדדים נחושים להתנכר למתווה שהולידו יחדיו.
נתניהו שגה קשות כשפרסם הודעת הכחשה על הסכמות. אפשר להבין מדוע עשה זאת, כדי להרחיק עצמו מהאירוע לפני שהכין את שותפיו. אבל בפועל, ההכחשה שלו העניקה לבן־גביר, סמוטריץ' ולוין את העילה לתקוף את ההסכם שהוא כה נואש אליו. כשיריב לוין התראיין בקול ברמה, התקשר אליו ראש הממשלה, מופתע מהטון התקיף. הוא ביקש ששר המשפטים לא יוסיף שמן למדורה, אבל עד הערב לוין הספיק להגיע עם ביקורתו עד לפודקאסט של גדי טאוב.
שגה קשות גם גנץ, כשעטף את נכונותו לשאת ולתת על בסיס המסמך בעוד מתקפה על נתניהו, מהסוג שלא הפסקנו לשמוע מאז 2019. הוא הותיר שוב את הרושם שהוא פרזנטור של פשרות אבל לא פשרן.
ובכל זאת, במבט מלמעלה ועל אף הטון הקודר, זה היה שבוע טוב לשוחרי ההסכמות. בין אם חד צדדית או דו צדדית, פערים קטנים דינם בסוף להיסגר.
30 שנה, לך תזכור
יום אחד, בראשית שנות האלפיים, הורידו מהקיר של משרד ראש הממשלה את התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים בגן הוורדים בירושלים. בימים אדומים של פרעות ודמים, הגיעו שם למסקנה שאי אפשר לנהל מלחמה דיפלומטית בינלאומית ברב המרצחים, כשכל אורח רם מעלה רואה את תמונתו בכאפייה בדרכו אל האקווריום של ראש הממשלה.
על מלחמת יום הכיפורים לא מפסיקים לדבר גם חמישים שנה אחרי. בשבוע הבא יחשוף אפילו המוסד מסמכים מהמלחמה. הימין מחטט כבר 18 שנה בפצעי ההתנתקות. אבל הסכמי אוסלו הודחקו עד עתה לחלוטין. אשתקד, כאשר מלאו עשרים שנה לחומת מגן, מלאה הארץ בזיכרונות מהכניסה לג'נין, מכיבוש רמאללה, מהמעבר דרך קירות בקסבה של שכם. אבל אף אחד לא הזכיר איך בעצם הגענו למצב שבו ערים במרחק חצי שעה מתל אביב הופכות למרכז טרור רצחני.
עמיתי שמעון שיפר העיר כאן בשבוע שעבר באומץ: "את השאלות שהייתי צריך לשאול לא שאלתי – האם במהלך הזה יש היגיון? האם הוא מנומק? האם הוא נידון כנדרש? המרוץ היה אחרי המידע, לא אחרי הספקות". שיפר צודק, ואפשר להוסיף לכך עוול נוסף, שנמשך למעשה עד היום. כשם שאחרי העבירה מגיע השיבוש, אחרי הסיקור האוהד הגיעה ההדחקה. האליטה השלטת בישראל העדיפה להשכיח לגמרי את התקופה שבה שיווקה את רב המרצחים ערפאת כנלסון מנדלה מקומי, ואת כל מתנגדי ההסכם כהזויים וקיצוניים. היו ימים בישראל שרב נחקר כי השווה את ערפאת לנאצי, ושבהם ראש הממשלה ואנשיו השוו בין חמאס ובין מתנגדי ההסכם מההתנחלויות. מכאן הגזלייטינג הלאומי. אחרי הפגע הגיע הברח.
ומי שתפקידו היה להזכיר, שזה הימין, התמקד באירוע הטרי יותר שהוא ההתנתקות, בלי לתפוס שאוסלו הוא החטא הקדמון. יישובי גוש קטיף הופקרו והוחלשו באוסלו, עד לטרור הבלתי נמנע ולעקירה.
הייתה סיבה נוספת, והיא שהמאבק הנחוש בהסכמים הוכתם רטרואקטיבית בכתם הנורא של רצח רבין. בימין היו מי שהשתכנעו באמת ובתמים בכזב שלפיו ההפגנות הסוערות הובילו לרצח, שיש טמפרטורה מסוימת שבה מאבק פרלמנטרי והפגנות הופך לכדורי אקדח. אם זה היה המצב, הארץ הייתה נערמת לא עלינו בגופות פוליטיקאים, לאור התכיפות שבה נעשה לאחרונה שימוש במילים: בוגד, פושע, היטלר, נאצי, 1933 ואף דין רודף, לא על ידי פעילים זוטרים אלא על במות, בציוצי בכירים ובמאמרים ב"הארץ". אין אף גידוף שנאמר לרבין ופרס במאבק על אוסלו שלא נאמר על נתניהו ולוין, אין אף מחאה – מחסימות כבישים דרך ארונות מתים (או במקרה של המחאה: אלונקות של גופות מדומות) ועד האשמות בבגידה – שלא נאמרה על הממשלה הנוכחית.
שר המשטרה משה שחל התלונן כבר בישיבת החתימה על הסכמי אוסלו נגד ההסתה. "אני הופעתי היום בערב חדש עם ביבי נתניהו, הוא אמר: 'נעצור את התהליך ויש בכוחנו לעצור אותו'". ושחל נזעק: "האיש השומע את הדברים האלה מתרשם התרשמות ברורה שכאן מותר לעשות הכל". מעניין מה יגיד היום.
