מצא ימין את מינו

טרנספר מרצון (שלו)

רצה הגורל, והיוזמה המדינית מספר אחת בעולם כרגע היא של רחבעם זאבי. חזרתי השבוע אל תשדירי התעמולה של "מולדת" מ־1992, אלה שזיכו אותו בחרם ובתואר "גזען". הקלטת קופצת, הווידאו מגורען, אבל הטקסטים כמעט זהים לאלה של טראמפ. בעצם יש הבדל: זאבי מסביר שם שאיננו מתכוון בשום פנים ואופן לטרנספר בכפייה. נשיא ארצות הברית די הסביר שמדובר בטרנספר מרצון, הרצון שלו. כולם החוצה, בלי לחזור.

מוזר? בהחלט. אבל גם נשיאים קודמים אימצו מדיניות של מפלגות קצה ישראליות. הרי כשאורי אבנרי קרא אחרי מלחמת ששת הימים להקים מדינה פלסטינית הוא היה אחד מול 119, איש שוליים עם זקן מוזר. שלושים שנה אחר כך זו הפכה למדיניות המוצהרת של ארצות הברית ולעמדה של כל ראשי ממשלות ישראל מאז אהוד ברק. עם גנדי לקח כמה שנים יותר, אבל שלא יהיה ספק: גם אם בסוף יעזבו רק מעטים, הרף נקבע. הסקרים מעידים על תמיכה עצומה בהגירה מרצון שחותכת עמוק אל תוך המרכז שמאל, כולל רוב מצביעי "יש עתיד". זה נכון גם מבחינה מוסרית: ממשל ביידן חשב שגם אחרי טבח מפלצתי ביהודים צריך לעקור את עם הנרצחים מיהודה ושומרון, ממשל טראמפ סבור שהמסקנה מהטבח היא עקירת עם הרוצחים מרצועת עזה.

עזה לא תתרוקן מתושביה בטווח הנראה לעין כי אין תקדים בהיסטוריה למקום שננטש מרצונו מכל תושביו, וטראמפ לא יעשה מה שעשה הצבא האדום לגרמנים בפולין. אבל כמו שתכנית המאה נרמלה את רעיון הריבונות, נאומו השבוע נירמל את רעיון ההגירה.

קצין בכיר בפיקוד הדרום הסביר בשבוע שעבר שגם אחרי השמדת כמעט כל מערך המנהרות האסטרטגיות, אין בעזה מקום בלי תת קרקע. צה"ל פוצץ את המחלפים של המטרו, את מפעלי הייצור, את הבונקרים מהם שלטו. אבל הוא לא יכול להשמיד את כל המנהרות. כך, מחבלים כבר לא יכולים לעבור מג'בלייה לנוסייראת, אבל כמעט תמיד ימצאו לידם קטע תת קרקעי של עשרים-שלושים מטר שממנו יוכלו להגיח ולהרוג. במקום לטהר כל מטר, טראמפ מציע לחסל את התופעה אחת ולתמיד. אולי בריביירה שהוא רואה בדמיונו יהיו, כמו בוייטנאם, טיולי יום עם מדריכים אל המנהרות של פעם.

צפרדעים כשרות

נאום טראמפ הוא המצע המחודש של ממשלת נתניהו לשנתיים פחות חודשיים הקרובות, עילה או תירוץ למורדי הליכוד והציונות הדתית להתיישר בנושא חוק הגיוס. יש חפיפה כמעט מלאה בין חברי שדולת ארץ ישראל ובין תומכי גיוס החרדים. מה יעשו סעדה, סופר, אדלשטיין, אילוז וטל כאשר יועמדו על קרני הדילמה — להצביע נגד חוק הגיוס גם במחיר אובדן ההזדמנות ההיסטורית? ומה יעשו סמוטריץ' ובן גביר אם עסקת החטופים תוארך, גם במחיר כואב של שחרור רוצחים? יפילו את הממשלה, או שיבליגו כי ממילא הרוצחים יעזבו את הרצועה.

החודש האחרון הוקדש למשימת בידודם של שני הגורמים הסוררים בקואליציה: בן גביר בקרב הימניים וגולדקנופף בקרב החרדים. עוצמה יהודית פרשה ובן גביר כאילו הוצא מהשטקר. פתאום הוא כבר לא פותח כל מהדורה. נתניהו רוצה אותו בחזרה, אבל הוא לבדו בתשוקה הזו. שותפיו לקואליציה מבינים שהוא לא יעז להפיל ממשלת ימין גם מבחוץ, ולא מתגעגעים להדלפות ולאיומים. ההערכה המובילה היא שלא ישוב לתפקיד השר לביטחון לאומי. זה יהיה תג המחיר על הטעות האסטרטגית שביצע כשנטש. הנה חוות דעת של היועמ"שית שעליה לא יצטערו במיוחד.

הסיפור של גולדקנופף עוד יותר מעניין. שר השיכון מגדיר את עצמו יושב ראש יהדות התורה. בפועל הוא היה רק מנהיג הפלג החסידי, אגודת ישראל, ומאז בודד עוד יותר. אייכלר ופורוש לא סרים למרותו. אם האדמו"ר מגור יורה לעזוב, הנזק נטו לקואליציה יהיה אצבע אחת. זה אומר שתיאורטית, נתניהו יכול להכיל זאת אפילו אם בן גביר לא יחזור. גם פה, עניינים אידיאולוגיים ואישיים משמשים בערבוביה: השר עם צעיפי המשי פופולרי אצל חבריו בערך כמו שבן גביר פופולרי אצל אלמוג כהן.

הרבה יהיה תלוי בדרעי וסמוטריץ', שניים שמקפידים על כשר אבל יידרשו להתקיים מתפריט על טהרת הצפרדעים. יו"ר ש"ס, האיש שמחזיק בפועל את קואליציית נתניהו, יצטרך לשכנע את הרבנים לתמוך בחוק שפירושו, גם בגירסה המקלה, גיוס של אלפי צעירים חרדים. לא להימנע, לא להיעדר — לתמוך. ואילו יו"ר הציונות הדתית ייאלץ לאפשר עסקה שפירושה שחרור המוני של רוצחים והמשך ההפוגה לחודשים.

בפוזיציה לראשות האופוזיציה

בעוד יאיר גולן רב עם יאיר לפיד, כשגדי וגנץ מתקוטטים על ראשות המחנה הממלכתי, כשבנט כבר תופר תיקים, האם לא שכחנו מישהו?

הנה היפותזה שכדאי לבחון ברצינות: אביגדור ליברמן נמצא בעמדת זינוק יוצאת דופן להנהיג את גוש מתנגדי נתניהו אחרי הבחירות הקרובות. בסקרים מפלגתו מגיעה לאזורים שבהם לא הייתה יותר מחמש עשרה שנה. עם 13 עד 16 מנדטים הוא כבר חולף בחלק מהסקרים על פני לפיד, מתקרב לגנץ.

אלמלא היה משומש כל כך, שנוי במחלוקת כל כך (יהיו שיוסיפו: עם מבטא מולדובי כל כך), היה משאיר אבק ליריביו. המצע שלו הוא הביטוי המזוקק של המרכז הישראלי החדש: לא לנתניהו, לא לחרדים, לא למדינה פלסטינית, כן לעידוד הגירה, כן לעסקת חטופים. כן לוועדת חקירה ממלכתית. כאשר אומרים שהציבור בישראל הלך ימינה, אין הכוונה שכולם עומדים להצביע בן גביר. כידוע, פוליטיקה היא לא רק אידיאולוגיה אלא גם סוציולוגיה. גם אם התמיכה בפינוי יישובים ובמדינה פלסטינית ירדה מתחת לקו האדום, הצבעה לנתניהו ובניו אינה אפשרית נפשית, ומעוד כמה סיבות טובות.

אבל ליברמן כבר שילם את דמי הרצינות שלו למחנה ברצף בחירות שהוא התניע, בשל סירובו לשבת עם הליכוד והחרדים. מה שנתפס כברית פוליטית של שונאי נתניהו הוא עכשיו חלק אותנטי מהגוש. בנט, למשל, עוד לא לגמרי שם למרות שנה בראשות הממשלה. גנץ ולפיד איכזבו, גולן רחוק מדי בשמאל ("מה זה השטויות האלה", נזף השבוע בטראמפ על תכניתו. במאר א־לאגו התכנסו ישיבות חירום). ליברמן נמצא בדיוק על המשבצת. בנט, לעומתו, טרם התבטא. יהיה לו קשה מאוד לשמור על כוחו הנוכחי כשיידרש להגיב כמו עמיתיו על כל התרחשות ולהרגיז חלק מהמצביעים.

בפרספקטיבה הזו, הטעות הפוליטית החמורה ביותר שביצע נתניהו בכהונה הזו היא דחיית היד המושטת של ליברמן בשבועות הראשונים של המלחמה. הוא יכול היה אז להקים במחיר פוליטי זניח את גוש הימין הבטחוני מחדש ולבצר את שלטונו לשנים קדימה. חשבו איזו יציבות סידר לו סער עם ארבעת המנדטים בכנסת הזו ומתחת לאחוז החסימה בסקרים. עכשיו דמיינו מה היה קורה אם גם ישראל ביתנו הייתה מצטרפת. לוין ודרעי הפצירו אז בנתניהו ללכת על זה, אבל העסקה קרסה תחת מטען חשדנות של רבע מאה.

משטרת מיארה

בארצות הברית עמל עכשיו אילון מאסק על פירוק סוכנויות בירוקרטיות שהתנפחו לממדי ענק, כשעל הפרק גם סוכנויות ביון ששימשו בעיניו נשק פוליטי נגד יריבים פוליטיים. ישראל, כידוע, אינה רפובליקת הבננות האמריקנית אלא מעצמה של דמוקרטיה מהותית ואימפריה של שומרי סף.

לאחר שבג"צ הפך רשות מחוקקת אלטרנטיבית, קמה לנו גם משטרה אלטרנטיבית. מי שהקימה אותה, בפועל, היא ראש הממשלה החלופית, היועמ"שית גלי בהרב מיארה. היא סבורה זה זמן ש"המשטרה נפלה". במקום קינות, היא פועלת: חקירת ההדלפה לבילד, הלא היא פרשת פלדשטיין, הופקדה מראש בידי השב"כ. החשדות נגד סביבת בן גביר הועברו לטיפול המחלקה לחקירות שוטרים. ואילו הטענות המוזרות נגד נציב שירות המדינה רואי כחלון בחשד ששיפץ את קורות חייו נחקר על ידי גוף שספק אם אפילו עכברי משפט שמעו עליו עד עתה — המבת"ן. היחידה לבירור תלונות נחקרים במשרד המשפטים. מי כמו בהרב מיארה יודעת עד כמה הולכת שולל בקורות חיים יכולה לעשות את כל ההבדל. הרי היא זו שציינה את שופטת בעליון כממליצה שלה עם היכרות של למעלה משלושים שנה, אף שזו, ענת ברון, הודיעה לה מראש שלא תמליץ עליה ושהן אינן מכירות לעומק באמת.

אז נכון, לכל אחת מהחקירות האלה יש הסבר הגיוני מדוע עברו לגוף אחר, אבל התוצאה היא שהמשטרה מתרוקנת מהחקירות הרגישות, ולא במקרה. ליועמ"שית אין אמון במשטרה מאז מונה איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי. החקירה המשמעותית היחידה שנגעה לצמרת השלטון הנוכחית — פרשת "שיפוץ הפרוטוקולים" — הסתיימה בלא כלום. יגידו במשטרה: לא פונים אלינו כי אנחנו לא מוצאים חשדות היכן שאין. יגידו במשרד המשפטים: משם לא תצמח חקירה.

איך אפשר להסביר את האיפה ואיפה שנוקטת היועמ"שית בחקירות שכן מתרחשות במשטרה? החקירה נגד שרה נתניהו הותנעה על ידה חיש קל בעקבות תחקיר "עובדה", נגד בן גביר יצאו לדרך שתי חקירות בזק, חוקרים ערכו חיפוש בלשכת רה"מ על שיפוץ הפרוטוקולים אחרי הפרסום של נדב איל בעיתון זה. אבל בכל חקירה שנוגעת לאופוזיציה — הדחיינות והסחבת חוגגות. נעמה לזימי הבעירה מדורה על איילון? בודקים. גלעד קריב הדליף אשתקד? בוחנים. איימן עודה תומך הטרוריסטים אמר "לכל פעולה יש תגובה. לכיבוש יש תגובה וזו ההתנגדות. יחי, יחי מחנה הפליטים ג׳נין, יחי העם הפלסטיני, יחי המאבק הצודק שלכם"? מתעכבים. יאיר גולן קורא לאי ציות? חכו ליד הפקס. יש בדיקות שמזדחלות בפקק, ויש כאלה שנוסעות בנתיב המהיר, במהירות מסחררת, בלי משטרה באופק.