לכל שבת יש מוצאי שבת

ברבור שחור

96 שעות בלבד לפני שתדרך על סגר תשרי הממשמש ובא, נשא ראש הממשלה נפתלי בנט בחמישי שעבר את הנאום הבא: "לו אחזנו במדיניות (של הממשלה) הקודמת, כבר בשלב המוקדם הזה היו מוטלים כאן סגרים ומגבלות. אבל המדיניות שלנו שונה וברורה: שמירה על החיים לצד שגרת החיים. המטרה היא לקיים כאן את העסקים החינוך והתרבות לצד הקורונה. הממשלה בראשותי עושה הכל כדי שמצב זה לא יחזור".

מה השתנה בתוך ארבע יממות, שניצן "לא יהיה סגר" הורביץ, שרון "סגר לא על הפרק" אלרעי־פרייס, ונפתלי "המדיניות שלנו שונה" בנט שינו את טעמם? האמת, כמעט שום דבר. חשרת הסופה כבר ניכרה היטב בטבלאות התחלואה בשבוע שעבר. הסגרים נדונו גם נדונו. לא קורונה הכתה בממשלה אלא ביביטיטיס, הצורך להתנגח ללא הרף בממשלה הקודמת, כאילו זו לא חלפה מן העולם בסוף האביב.

בצעד תמוה, ראש הממשלה ושריו מציבים שוב ושוב רף שאינם יכולים לעמוד בו: הימנעות מסגרים. הם יכלו להתגאות בעובדה שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שמבקשת מאזרחיה להתחסן בשלישית, ונענית בשיעורים גבוהים. ראש האופוזיציה נתניהו אכן היה הראשון לזהות את הצורך בחיסון, אבל אפילו הוא התנה זאת בקבלת אישור מרשות התרופות האמריקנית. יורשו הולך על זה בלי אישורים, בהליך מזורז. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון מנהל עם בנט התכתבות ווטסאפ יומית שבה הוא עוקב בעניין אחר התקדמות "מבצע בוסטר": לא מעט בעקבותיה, החליט לאמץ את המבצע, החל בספטמבר. אנחנו מתגלחים על זקנו עם הפתיחה המלאה, הוא מתגלח על זקננו עם החיסון השלישי לגיל השלישי.

אבל במקום להתמקד בחיסונים, התעקשו בממשלה שבועות על תווים שמחים כדי להראות שהם לא נתניהו, והתוצאה הייתה עצובה למדי. ההסבר למהפך המהיר הוא שהזינוק במאומתים התבטא השבוע גם בזינוק במספר החולים קשה, דבר שלכאורה לא היה צפוי קודם לכן. ולכן, אם יהיה סגר, הוא לא יהיה בתשרי: הוא יהיה כבר באלול. תאריך היעד: 29 באוגוסט, יום ראשון, בחצות הלילה. אחד בספטמבר יידחה השנה לאוקטובר.

התפרצות הקורונה מאיימת על מה שנראה כהישג העיקרי של הממשלה עד עתה, אישור תקציב המדינה: חודש סגר, שמן הסתם יתארך לחודש וחצי לפחות, יעלה עשרות מיליארדים. החל"ת יחזור מהחל"ת. עוד לפני שהגיע לכנסת, התקציב הבא כבר הרבה פחות רלבנטי.

לכל ממשלה יש הברבור השחור שלה, התופעה הבלתי צפויה שמעצבת את גורלה. הברבור השחור של בנט ולפיד הוא הקורונה. זה יהיה מבחן קשוח: במספרים חסרי תקדים, של קרוב לעשרים אלף מאומתים ביום, אם מכפילים את מספר החולים הנוכחי במקדם שאיננו יורד, ועם ספקנות קורונה אצל החרדים שתיעטף במחאה אופוזיציונית. "איטס קאמינג טו יו", אמר השבוע נתניהו לאחד הח"כים החרדים, מזהיר מהתפרצות קרבה במגזר. מה יקרה אם תפילות ראש השנה ייערכו במתכונת של עצרת מחאה מול בלפור הנטוש, הודות לחקיקה שהתירה הפגנות כאלה? לא בטוח שזו שאלה תיאורטית.

קצה נפשו

הצעקות הרמות בספסלי הליכוד נשמעו גם מהצד השני של המליאה: "הוא לא יקבע לנו כלום יותר", הרים ח"כ חיים כץ את קולו. דקות קודם לכן למד מהתראות הפוש שנתניהו בחר על דעת עצמו בקרן ברק להיות מועמדת הסיעה לוועדה לבחירת שופטים. "רק בגללו אנחנו באופוזיציה", המשיך, "מעכשיו אנחנו קובעים".

אמר, וקבע: בהצבעה החשאית ניצח כץ את נתניהו ברוב של שבעה קולות. זאת אומרת, טכנית ניצחה אורלי לוי־אבקסיס את ברק. אבל הן היו רק ניצבות בסרט של מישהו אחר. הליכוד כולו הפסיד מהקטטה הפנימית: בפעם הראשונה מאז המילניום הקודם, למפלגה אין נציג בוועדה לבחירת שופטים. גם לוי-אבוקסיס לא הייתה בחירה מוצלחת: חלק מנציגי הערבים והשמאל הצביעו מאחורי הפרגוד לשמחה רוטמן, איש הציונות הדתית, רק כדי לנקום בה על העריקה אשתקד מהעבודה-מרצ. זו כבר הפעם השנייה שכץ מסמן לנתניהו גבולות גזרה פנים מפלגתיים: בחודש שעבר היה ליושב־ראש המרכז הראשון בהיסטוריה של הליכוד שמונע מנתניהו את הקדמת הפריימריז. כמו בבדיחה על המזוכיסט והסדיסט, נתניהו ביקש לקצר את כהונתו שלו ולאפשר ליריביו להכות אותו, וכץ השיב: דווקא לא!

מעת שעבר החוק שמאפשר את פיצול הליכוד בארבעה ח"כים בלבד, טרוד נתניהו במחשבות: מי הארבעה? הנחת העבודה שלו היא שיש ארבעה כאלה, רק החשדות מתחלפים: ארבעה בכירים מתוסכלים (למשל: אדלשטיין?) ארבעה יוצאי מפלגות אחרות? (למשל: דיכטר והנגבי) ארבעה ח"כים מירכתי הרשימה? אולי כעת נופל החשד על כץ עצמו: גם כך קשריו ההדוקים עם סער מעוררים דאגה במצודת זאב. כץ היה אחד המתווכים במגעים שנועדו להביא את יו"ר תקווה חדשה לזרועות נתניהו במהלך תקופת המנדט האחרונה, אולי בסוף זה הוא שיחצה את הקווים?

כמו שאר התרחישים, גם זה אינו סביר. לכץ, אחד האנשים החזקים בליכוד, יש עכשיו דאגות משלו: היועץ המשפטי לממשלה הציע לו עסקה בעייתית ביותר – חתום על הסדר טיעון בתוך שישים יום, או שאגיש שוב את כתב האישום נגדך לכנסת, כדי שחסינותך תוסר אחרי שזו נשמרה אשתקד. הנה תשובתו של כץ: הוא דוחה את ההצעה. בשבועות הקרובים ינסה שוב לשמור על חסינותו בכנסת. יחסיו המצוינים עם סיעות הבית, יחד עם כתב האישום הבעייתי, מנבאים תבוסה נוספת למנדלבליט, הפעם בסיוע קולות סיעות השלטון. מותר לנחש שהיחסים החמים האלה עם בכירי הקואליציה לא נפגעו עקב העימות השבוע מול נתניהו.

בגוב האריה

"אריה היקר, אריה היקר", המתיק ראש הממשלה סוד עם יו"ר ש"ס ועוד 118 ח"כים שצפו, "ישבת אצלי בבית, אירחתי אותך כמו שצריך – נשמור מה שהיה שם, שם". מה שקרה אחר־כך לא נראה בכל שנותיו של דרעי בבית הנבחרים: הוא זעם וזעק. "חתיכת שקרן", היה העדין שבביטויים.

״מה זה לפזר רמזים כאלה", אמר דרעי שלשום, "הוא עושה עליי תרגילים שלפני שלושים שנה כבר הפסקנו לעשות"?

אז מה קרה שם, ברעננה, במוצאי השבת, בארבע עיניים? הימים הם ימי המנדט האחרונים של נתניהו. כבר היה ברור שהוא לא יוכל להרכיב ממשלה, וכבר היה ברור שזה יוטל על בנט או על לפיד. לפי דרעי, בנט רצה לבוא לספסופה. אבל זה היה בסופ"ש של אסון מירון, ולדרעי לא היה מצב רוח. עזוב, אעבור אצלך ברעננה בדרך חזרה, אמר. בנט, כך דרעי, הלך סחור סחור. אבל בסוף התברר שהוא רוצה מדרעי לסדר לו את המלצת בלוק הימין כולו. אני היחיד שיכול להקים פה ממשלת אחדות, נטען שאמר בנט, והבטיח להביא גם את הליכוד. דרעי טוען גם שבנט מלמל משהו על זה שגם הוא יודע לנאום באו"ם, לא פחות טוב מנתניהו. "לא אצטט מה בנט אמר על לפיד, סער ואפילו איילת שקד כי אני לא רכלן", אמר לי דרעי ועורר בי יצר רכילותי בלתי נשלט. חבל. על כל פנים, יו"ר ש"ס טוען שנכנס לפגישה תחת הרושם שבנט מעוניין בממשלת ימין עם נתניהו, ויצא ממנה, כמו ראש הממשלה לשעבר, משוכנע שפני בנט להקים ממשלה בכל מחיר, עם כל שותף שיסכים. בסביבת בנט אמרו בתגובה שהדברים המתוארים כאן "לא מדוייקים" בלשון המעטה. אם דרעי יעשה התרת נדרים, נשמח לספר מה קרה, אמרו. 

בורות השומן

הביטחון: הגידול בתקציב הביטחון, שעליו הוסכם בארוחת ערב קצרה של בנט, ליברמן וגנץ, משקף שתי תופעות: האחת היא מתן גיבוי כספי לטקסטים של ראש הממשלה החדש מול איראן. בנט תקף את הממשלה הקודמת על חוסר המעש שלה, כהגדרתו, ומי שמבטיח מעש צריך גם לתקצב אותו. המיליארדים שנוספו הם גם תוצאה של סכנות חדשות שלא היו כאן כאשר אושר התקציב הקודם, למשל: תופעת הכטב"מים התוקפים שהייתה אז בחיתוליה והיום מטרידה מאוד אפילו את האמריקנים.

התופעה השניה, המטרידה והוותיקה יותר, היא שמערכת הביטחון לא נדרשה לשום התייעלות. בכירים באוצר דמעו מזעם כשראו איך עמל של שנים לרוקן את בורות השומן מסתיים כמעט ללא שום תוצאה בפועל. התירוץ הוא מחסור בזמן: הממשלה טריה, לא היה זמן לעסקה מול מערכת הביטחון. אבל התוצאה היא שאחרי שנה וחצי של קורונה, הציבור הישראלי חטף קשה, אבל במדינת צה"ל ומשרד הביטחון עסקים כרגיל.

החרדים: במוצאי שבת האחרונה התכנסה מועצת רבני דגל התורה. חבריה נזפו נזיפה מנומסת אך חריגה בנציג הותיק של המפלגה, משה גפני. העילה: הנאום שבו, בתעלול רטורי לא מוצלח שנועד להגחיך את בנט האופוזיציונר, כינה אותו "רוצח" בשל קורבנות הקורונה במשמרתו. הרבנים לא אוהבים את בנט, אבל גם לא אהבו את הסגנון. 

הסקרים: בנט יוצא למהלך האסטרטגי של איגום קולות הימין הרך במצב מאתגר, בלשון המעטה. בסקר של "דיירקט פולס", המכון של שלמה פילבר, נרשמה השבוע תופעה מעניינת, שמותירה את בנט בינתיים בלי קהל בוחרים: בוחרי הימין מגדירים את הממשלה כמרכז־שמאל, ובוחרי המרכז־שמאל – כימנית. כתפיסת הציבור את הממשלה כך גם התמיכה בעומד בראשה – חמקמקה מאוד. בנט זקוק למיצוב מחודש. בחירתו תשפיע על הרבה יותר מאשר עמודת המנדטים של מפלגתו. היא תקבע לאן פני ממשלתו.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי