איך זה שהפוליטיקאי הכי חזק במדינה חלש דווקא במצודת זאב * איזה פרס הוא ירצה לקבל על פועלו בקצה הימני * למה ההכרעה בבחירות תיפול במגזר הערבי * ומה גרם לראש הממשלה להיחלץ לעזרת ח"כית אלמונית למדי, חסרת כוח אלקטורלי
רק לא מקום ראשון
השמועות על קריסת המפלגות בישראל יתבררו החודש כמוקדמות מאוד. בארבע רשימות, שלפי הסקרים יהוו חצי מהכנסת הבאה, ייבחרו המועמדים בידי המתפקדים. ההצטרפות של הציונות הדתית ומרצ לשיטת הפריימריז, וחידוש ההתמודדות בליכוד ובעבודה, הם בשורות טובות מאוד לדמוקרטיה הישראלית. לבטח, היא עדיפה על הדיקטטורה החשוכה שנהוגה אצל גנץ, לפיד, סער וליברמן.
על פי כל סקר, נתניהו הוא הפוליטיקאי החזק במדינה, אבל ספק אם הוא האיש החזק במצודת זאב. בהתמודדות שתיערך ביום רביעי הקרוב, הוא שחקן חשוב אך לא יחיד. שליטתו בעשירייה הראשונה מוגבלת, כך גם במחוזות. בסיבוב הקודם, ב-2019, נלחם בגדעון סער, אך זה הגיע למקום החמישי על אפו וחמתו. הפעם ההישג הנדרש מבחינתו צנוע יותר: לדחוק מהכנסת את הפורץ לשעבר דודו לניאדו במחוז תל-אביב; את החוטף לשעבר יוני ג'ורנו במישור החוף; ואת יתר השמות הבעייתיים. הוא יעדיף את דנינו בדרום, את רביבו בשפלה, את שקלים או חרל"פ בתל-אביב. אם אתם לא מכירים את השמות, מבחינתו מה טוב: תמיד עדיף הלא ידוע על פני הידוע לשמצה. המטרה שלו בפריימריז היא שיסתיימו בפיהוק.
עבור חברי הכנסת, זו התמודדות מוזרה: מצד אחד, נותק מזמן הקשר בין מיקום בפריימריז לבין תפקיד בממשלה. למעשה, הקשר כמעט הפוך. אחד מבכירי הליכוד הביע השבוע תקווה לא לסיים במקום הראשון בפריימריז, כדי לא לעלות על הכוונת של נתניהו כאיום עתידי כפי שקרה לסילבן שלום, גדעון סער, יולי אדלשטיין וגלעד ארדן. "כדי להתקרב לנתניהו כדאי להתחמם לאורו, אבל לא להתקרב מדי כי אז נשרפים", הסביר.
מצד שני, תוצאות הפריימריז יאותתו לאן פני הליכוד. ראשית, במערכה הסמויה שמתנהלת במפלגה בין המחנה המהפכני והמחנה הממלכתי. בין דיסטל ואוחנה ואמסלם וגולן מצד אחד, לבין אדלשטיין ודיכטר וברקת וברק וגמליאל מצד שני. לוין משתייך למחנה הראשון במהות ולמחנה השני בסגנון. אין פלא שמהמרים עליו כמי שעשוי להיות המנצח הגדול בפריימריז. יש כאן גם מערכה בין-דורית: השרים לשעבר מגיעים אל ההתמודדות בלי היתרונות שמביאה איתה השררה. אין פלא שכמה מאלה שמתדרכים תחת שם הקוד "בכירים בליכוד" ימצאו את עצמם בסוף הפריימריז מחוץ לרשימה, בכירים רק בעיני עצמם.
בליכוד עוד שלו ומרווח יחסית לעבודה: שם, שמונה חברי כנסת ושרים נאבקים על 3-4 מקומות ריאליים. החכמה המקובלת גורסת שנחמן שי בצרות, ועמר ברלב בבעיה, מול המועמדים האחרים: לצד גלעד קריב, צוברת תאוצה המועמדות של יא-יא פינק, לשעבר עוזרה של שלי יחימוביץ' ודתי לאומי. יהיה משעשע לראות דווקא ברשימת העבודה שתי כיפות סרוגות בחמישייה הראשונה.
המנדט החשוב מכולם
כשאפרוש יום אחד, אמר השבוע בנימין נתניהו בייאושו, יש פרס אחד שהייתי רוצה לקבל: פרס הגננת המצטיינת. בגיל שבו גננות כבר עמוק בפנסיה, ובתקופה בשנה שבה הן נהנות מחופשת קיץ ארוכה, הוא עסוק בניסיון למנוע מכל הרדיקלים החופשיים במחנהו להתפצל כאוות נפשם. ככל שקשה יותר להבחין בהבדלים בין מפלגות בלוק נתניהו, כך, באופן אבסורדי, קשה יותר להשאיר את אותן מפלגות שלמות. כולם נשבעים אמונים ליושב-ראש הליכוד, אבל דגל התורה מבקשת להיפרד מאגודת ישראל, ועוצמה יהודית עושה קולות של ריצה לבד, בלי הציונות הדתית.
העסקה בין סמוטריץ' ובן-גביר מורכבת יותר מכפי שנראית במבט ראשון. היא איננה עוסקת רק בשאלה אם לעוצמה יהודית יישמרו ארבעה מקומות בעשירייה או חמישה; היא עשויה לעצב את פני הממשלה הבאה.
גם אם נתניהו ישיג 61 מנדטים – ובסקרים הפנימיים של שתי מפלגות זה בדיוק המספר שעלה השבוע בגורל – זה עדיין לא אומר שתקום ממשלת ימין צרה, על מלא. ההיסטוריה של ראש האופוזיציה מלמדת שהוא תמיד מעדיף מפלגת מרכז-שמאל בממשלה, ואת הימין המיליטנטי כמחסן חלפים, בחוץ. אבל גם אם השקפתו השתנתה בשל מצבו המשפטי, בליכוד סבורים שהחרדים האשכנזים ינסו לכפות ממשלת אחדות בכל מחיר. טוב להם גנץ בפנים בממשלה רחבה, מקואליציה צרה עם בן-גביר שהם כה סולדים ממנו.
וכאן האירוע מסתבך: כי אמנם לפי הסקרים סמוטריץ' מפגר אחר בן-גביר, אבל הוא פוליסת הביטוח שלו מפני השלכה לאופוזיציה. ציבורית, החרדים ונתניהו לא יוכלו להקים ממשלה בלי הסרוגים, וייתכן שאפילו מספרית זה לא יתאפשר, אם סמוטריץ'-בן גביר ישיגו יותר מגנץ-סער. בן גביר מוכן לשלם במקומות כדי להבטיח את חברותו בממשלה.
לסמוטריץ', מאידך, יש עניין באיחוד עם עוצמה יהודית שיקרב אותו אל המטרה שסימן בממשלה הבאה: תיק האוצר. השבוע, באירוע הממלכתי לציון פינוי גוש קטיף, הוא השמיע אמירות כנות על מצבו של המגזר: "אנחנו צריכים להיות בעלי העניין החזקים ביותר בברית עם הליכוד והחרדים. אני אומר פה, לחדר הזה, שאנחנו המרוויחים הגדולים מהברית: הליכוד מזלזל בנו וביבי תמיד מתקשר אלינו אחרונים, אז העורף הזה לא מושלם אבל אין לנו עורף אלקטורלי אחר. אנחנו מיעוט. בכל הנושאים שחשובים לנו אנחנו מיעוט. אנחנו קצת כמו זבוב על פיל. כשיש את ברית המחנה הלאומי שמרוויחים בה את המפלגות החרדיות אז אנחנו מרוויחים את גפני, ומרוויחים את דרעי והליכוד שלא כל חלקיו נמצאים באותו מקום".
אם כן, עסקת האיחוד משתלמת לשני הצדדים, אבל החידה היא אם גם לגוש כולו. לכאורה, פיצול יאפשר לסמוטריץ' לשריין את כוכב החודש משה סעדה, עוד דמות חילונית מוכרת, ולפרק את שרידי התמיכה של הרוח הציונית. כולה חצי מנדט, אולי מנדט, אבל זה המנדט החשוב מכולם. נתניהו ודרעי רואים את זה בסקרים, אבל לא רוצים במשימה המורכבת של העברת שתי מפלגות קטנות את אחוז החסימה. בגילם, כבר אין להם חשק לרכבות הרים.
הדילמה המשותפת
כל העולם כולו גשר צר מאוד, וזה שעליו פוסע ראש הממשלה הטרי צר במיוחד, מט לנפול. על הפרק השאלה האסטרטגית של הבחירות: איך להתייחס לשותפות עם הרשימה המשותפת?
עם פרוץ מערכת הבחירות הקודמת, התייצב יאיר לפיד, מיוזמתו, באולפנים והודיע: "אין לי בעיה להסתמך על המשותפת בהצבעה להקמת הממשלה".
הפעם הוא לא חוזר על ההתבטאות: הסקרים מלמדים שאם ידגיש שוב שהמשותפת היא פרטנר להקמת ממשלה – גם אם לא לישיבה בקואליציה – יאבד הגוש שלו כשני מנדטים לטובת הימין, ונתניהו יושבע לראש הממשלה. אבל אם יצהיר מצד שני שלא יהיה שום שיתוף פעולה עם עודה וטיבי, תיפתח הרעה ממקום אחר: שיעור ההצבעה אצל הערבים צלל ל-46 אחוז בבחירות האחרונות. 200 אלף מצביעים ערבים נוכו ממצבת התמיכה בגוש, רובם בגלל התחושה שממילא נועדו לאופוזיציה, אז אין טעם לטרוח. אם הפעם תתווסף לתחושה שהניסוי עם רע"מ נכשל גם הפלומבה של התנערות מצד ראש הממשלה, שיעור ההצבעה יוסיף לצלול. המספרים מאלפים, ומלמדים שהמשחק היחיד בעיר, עם כל הכבוד ליהודים, קורה בחברה הערבית: אם שיעור ההצבעה שם נשאר כפי שהוא, נתניהו נוגע-לא נוגע ב-61. אם ההצבעה תשוב להשתתפות הערה מ-2020, כאשר המשותפת זכתה ב-15 מנדטים, נתניהו יסיים על 56 מנדטים. לעומת זאת, אם תחול עוד ירידה, אפילו קלה, נתניהו בדרך לרוב מוחלט על נקלה. עלייה בהשתתפות בת ים ובאר שבע מול ירידה באום אל פאחם ונצרת פירושן אחד: לפחות מפלגה ערבית אחת לא תעבור, וכלל לא בטוח שזו תהיה רע"מ.
ולכן לפיד פוסע על הגשר בזהירות רבה: הוא מצהיר שלא יסכים ל"ממשלה עם קיצונים", אך לא מזכיר את המשותפת. את זה עושים דובריו בתדרוכים, וחלק מחברי סיעתו בראיונות מדודים שבהם המטרה היא להתמודד מול גשם שאלות ולהישאר יבש. רם בן ברק, למשל, הדגיש לאחרונה שוב ושוב שהמשותפת לא תהיה חלק מהקואליציה, למרות שזה לא מה שנשאל. כאשר התעקשו איתו מה לגבי תמיכה מבחוץ, הוא השיב: "למה זה כל כך חשוב לך?". ובכן, זה הדבר היחיד שחשוב.
שיר, לא להיט
הנה תסריט לנובמבר: גוש נתניהו סיים עם שישים מנדטים. ישראל שוב בתיקו משתק. ואז, בוקר אחד, תפרסם חברת הכנסת מיכל שיר מיש עתיד פוסט נרגש: אינני רוצה להיות חברה בגוש אחד עם המשותפת, היא תכתוב שם, אני חוזרת הביתה, לליכוד. נשמע מופרך? יותר, או פחות מופרך מהעריקה שלה מהליכוד? או מהבגידה בסער, שלושה שבועות אחרי שצייצה בעד האיחוד עם גנץ? או מההצטרפות ליאיר לפיד, שעלבה בו עד לא מזמן?
למה לפיד עשה את זה, שואלים גם ביש עתיד וגם בכחול לבן מאז ההודעה המפתיעה. הרי לא מדובר בנכס אלקטורלי, בלשון המעטה. שיר היא דמות אלמונית למדי, נורבגית חסרת השפעה של ממש, שעיקר תהילתה בכינוי חברי הליכוד "חלאות". היא לא תביא ללפיד קהל ימני, אם כבר – עלולה לעורר רתיעה בשל נסיבות גיוסה האופורטוניסטיות.
ביש עתיד מסבירים שהשריון הוא החזר של חוב ישן, בן כמעט שנתיים: שיר, יחד עם חברים אחרים דאז בליכוד ובכחול לבן כמו אסף זמיר, רם שפע ומיקי חיימוביץ', היו כוכבי ליל החניונים שהוביל לפיזור הכנסת. לפי הגרסה הזו, לפיד נתן לכל הנ"ל את מילתו שידאג להם אם בעקבות ההצבעה הזו מקומם יהיה בסכנה. חלפה מערכת בחירות אחת, ועוד אחת החלה, זמיר סודר כקונסול בניו-יורק, שפע הסתדר בעבודה, ושיר שובצה במקום ספק ריאלי ברשימה המאוחדת. היא צלצלה ללפיד, והוא סידר לה חילוץ. באין מיכל שיר, גם אסף זמיר.
זו גרסה מעניינת, אבל ספק גדול אם היא נכונה: האם חובות עבר עמדו על הפרק, או שנאות ההווה? האיבה בין ראש הממשלה ושר הביטחון שלו כל כך סמיכה, שאפשר לחוש בה כששניהם בחדר אחד. לפיד ראה את איחוד גנץ-סער כאיום ישיר על מועמדותו לראשות הממשלה, וגנץ לא חולם להעניק ללפיד את התפקיד אחרי הבחירות. הייתכן שלפיד פשוט ביקש לפנצ'ר לסער וגנץ את שמחת האיחוד באמצעות גניבת מקורבת, ולאותת על הדרך שהתנועה בין המפלגות היא חד-סטרית, אליו? הוא עשה זאת גם במחיר שריונה של חברת כנסת שלידה אורלי לוי היא מופת של עקביות, לא צעד של מה בכך עבור מי שדורש מחברי סיעתו צייתנות אוטומטית.
