המערכה שבין המערכות

מה נעשה ומה לא כדי להיפטר מהאיום של חיזבאללה בצפון * איך בשבוע אחד שינתה המועמדת האריס את טעמה בנוגע לישראל * איזה שותף מפתיע לדרך מצא ליברמן (רמז: לא בנט, בינתיים) * והאם טורקיה תהפוך לאיראן לפני שאיראן תהפוך לטורקיה

כל העולם חזית

יום אחד במאי 1989 הגיע ג’יפ של הממשל הצבאי לביתו של איש חמאס מחמוד א־זאהר במרכז עזה. על קיר הבית התנוסס ציור של ישראל ובליבה פיגיון. “קח צבע”, אמר לו איש המנהל יעקב סבג, “ותתחיל לנקות את הציור”. הוא ניסה להתחמק עד שהובהר לו שמה שלא יעשה א־זאהר עם מברשת יעשה צה”ל עם דחפור.

מעניין אם א־זאהר זוכר את זה היום, כשהוא האחרון שנותר בחיים מצמרת חמאס ההיא. הרבה כתובות על הקיר ישראל לא מחקה מאז ולא היטיבה לקרוא. ב־2003, במבצע קטיף כלניות, נעשה ניסיון לחסל את כל צמרת חמאס דאז שהתכנסה בבניין בשכונת רימאל בעזה. שילוב של מודיעין מדויק רק ב-99% (השביעייה התכנסה בקומה הראשונה ולא השלישית) ושל טהרנות יתר שהובילה להטלת פצצה של רבע טון במקום טון אפשרה לכלניות להתפזר בכל רחבי המזרח התיכון. מה שיכול היה לקרות בדקה בבת אחת נמשך מאז 21 שנה.

בכל זאת, חיסולם השבוע של מספר 2 בחיזבאללה לבנון ומספר 1 בחמאס חו”ל הוא נקודת ציון במלחמה בת 301 הימים. הוא מעיד, אולי, על שינוי תפיסה. אמנם רק סיכול ממוקד — אבל בדאחיה. אמנם לא במקום מגוריו בקטאר — אבל לא פחות מזה, חיסול באיראן. עזה ירדה מהכותרות לטובת התפיסה שמדובר במלחמה אזורית גדולה בהרבה ממה שנראה בשבועות המלחמה הראשונים, וההיערכות בהתאם.

כדי לנהל את המלחמה הזו יהיה צורך בשיתוף פעולה בינלאומי נרחב בוודאי לא כזה שנשען רק על ההנחה או התקווה שטראמפ ייבחר בנובמבר לנשיאות. אחרי ההתבטאויות המטרידות של המועמדת קמאלה האריס, בשבוע שעבר נערך כינוס בזום של 40 תורמים בכירים מאוד לדון בדרכים לעזור למועמדת. ניו יורק טיימס דיווח שבין היתר נדונה עמדתה על ישראל. בפועל קרה הרבה מעבר לזה: הופעל שם לחץ כבד עליה להפסיק ולנסות להרחיק את עצמה מישראל ומהעומד בראשה. האם המסר נקלט? שלשום, אחרי החיסול, הביעה האריס תמיכה מלאה בזכותה של ישראל להגיב על רצח הילדים במג’דל שמס. בחירה בג’וש שפירו היהודי פרו־ישראלי, מושל פנסילבניה, לסגן נשיא תהיה שיפור נוסף.

לטראמפ זה כמובן לא ישנה. אנשי הקמפיין שלו נועצו השבוע עם עמיתיהם השמרניים בכמה מדינות בעולם, לקבל טיפים איזה כינוי להדביק לה. הילרי הייתה המושחתת וביידן “סליפי ג’ו”, אבל לקמאלה עדיין לא נדבק דבר, וטראמפ לא דוגל בסיכולים בחתימה נמוכה.

ייסורי ז׳בוטינסקי

הדילמה של גדעון סער – לחבור או לא לממשלה –  תלויה פחות בנתניהו ויותר בליברמן. יו”ר ישראל ביתנו, השילדה של כל איחוד עתידי, עודנו מתעקש על פסילה מוחלטת של כל מרכיבי קואליציית נתניהו: החרדים “הסחטנים”, סמוטריץ’ ובן גביר “המשיחיים” וכמובן נתניהו עצמו. הוא בונה על קואליציה בשלב ראשון עם גנץ, לפיד ויאיר גולן. כן, כן, גולן. אחד ממנהיגי מרד הסרבנות וחוזה התהליכים הנאציים, אבל ליברמן רואה בו בהקשר הבטחוני דמות ניצית שגם כיום קוראת להקמת רצועת ביטחון בדרום לבנון. איתו הוא יוכל לחיות בקבינט יותר בקלות מאשר עם קודמיו, ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי.

סער, שהיה עד לא מזמן בעיני נתניהו חבר בציר הרשע שכבר הפיל אותו פעם אחת, נמצא כעת במצב אחר. גם בסקרים, גם בעמדה. בעוד בנט מצייץ מהגדר וליברמן במדיניות שפוסלת את נתניהו ומאגפת אותו מימין, סער היה חבר בקואליציה שלו עד לא מזמן. הימין המדיני הוא אזור החיוג שלו אחרי שבעה באוקטובר, פחות צמד היאירים – לפיד וגולן. אם הייתה הסכמה על האסטרטגיה, כנראה שכבר היה איחוד בין ישראל ביתנו והימין הממלכתי. הרי פה, בניגוד למו”מ עם בנט, אין מחלוקת על זהות העומד בראש.

בחירה של סער להיכנס לממשלה פירושה זניחת התכנית להקים מפלגה על העץ בשביל תפקיד משמעותי ביד.

הוא מצוי במזלג דרכים. אפשרות אחת היא הכניסה לממשלה, והשניה – הניסיון לאחד את הימין האופוזיציוני למפלגה אחת גדולה שתפעל להחליף את נתניהו, ולא בקומבינה עם שישה מנדטים אלא בדרך המלך כרשימה הגדולה ביותר. הבעיה היא שהמאמצים מצליחים בינתיים בעיקר בסקרים. בפועל יוסי כהן התאדה ואילו המגעים בין ליברמן ובנט לא מבשילים. ייתכן, כמו שאמר השבוע יו”ר ישראל ביתנו, שכל מה שנדון הוא נושאים אידיאולוגיים. נאחל לבנט וליברמן שיתגברו על חילוקי הדעות הנוקבים סביב המדיניות המוניטרית של בנק ישראל ושאלת יישומה של תיאוריית קיר הברזל הז’בוטינסקאית בעידן משתנה.

ניצחון לא מובלט

“כישלון מוחלט”, “הקונספציה במלוא עיוורונה”, “התאהבות באמצעי במקום במטרה”. המילים הקשות האלה נשמעות מתוך מערכת הביטחון, אבל לא על היערכות ישראל בגבול הדרום ערב המלחמה אלא על פעילותה בצפון בין 2015-2023, מה שזכה לכינוי “מב”ם” – המערכה שבין המערכות.

המטרה המוצהרת של הפעילות הבלתי מוצהרת הייתה לכאורה למנוע את התעצמות חיזבאללה, ואם בוחנים את יכולות הארגון הרי שהיא נכשלה. פואד שוכר עלה השבוע בסערה השמיימה, מותיר מאחוריו מיזמי דיוק טילים, מערך טילי יבשה־ים, כטב”מים וכמובן היקף מפלצתי של רקטות.

המב”ם היא הנכד של פעולות התגמול, אבל אבא שלה הוא הרמטכ”ל לשעבר גדי איזנקוט. מטבע הדברים, הוא רואה את התוצאות באופן שונה לחלוטין.

התפיסה של מב”ם, הוא מסביר, נולדה אחרי מלחמת לבנון השניה מתוך הבנה שיש מצב ביניים בין שגרה למלחמה, שבו צריך לפעול להקטנת יכולות האויב וחיזוק ההרתעה, בלי להיקלע למלחמה מתמדת בכמה חזיתות שאליה — כך אפשר להבין בין השורות מדבריו — ישראל נגררת עכשיו.

ב־2015 הגיע לישראל מודיעין שהתוכנית לכיבוש הגליל דרך מנהרות בבשלות גבוהה. במקביל, האיראנים החליטו להעביר את תעשיית הנשק הסורית לחיזבאללה. ברמת הגולן דאעש על הגדרות ובסיני השתלט על חלקים נרחבים. ישראל מבינה עוד משהו: שהמטרה היא להתיש את ישראל עד הקרסתה.

איזנקוט משוכנע עד היום שזה היה ניצחון אדיר, אבל בלי אלבומי ניצחון. כשהיה רמטכ”ל ישראל סייעה לאמריקנים לנצח את דאעש בסוריה, עיראק וסיני, גובה מהארגון כמה אלפי הרוגים. מיכליות רבות שהעבירו דולרים במזומן לארגוני הטרור הושמדו. בסיני הותקפו מאות העברות אמל”ח לחמאס. בצפון לנסראללה נגרמו נזקים גדולים שיום אחד עוד יוודעו.

כיצד הוא מסביר את הפער? בין היתר בגלל ההחלטה לא לפעול בלבנון כדי לא להסלים למלחמה. פה ושם התפוצצו מחסני נשק, אבל מרגע שאמל”ח עבר את הגבול הוא היה חסין.

איזנקוט רואה גם את מבצע מגן צפוני ב־2018 להשמדת מנהרות חיזבאללה כחלק מהמב”ם. בלעדיו, היו היום מנהרות למטולה.

בניגוד לחמאס, חיזבאללה יישאר פה גם אחרי המלחמה ומן הסתם גם איראן. מה תעשה אז ישראל, כשתזהה עוד משלוח אסטרטגי? מן הסתם, על אף ההשמצות, תחל במב”ם 2.

הקללה מאיסטנבול

“הלו מיי פרנד”, נשמע הקול הגבוה להפתיע והמתרפס עד להדהים מהצד השני של הטלפון. זה היה רג’יפ טאיפ ארדואן שהתקשר לנשיא המדינה יצחק הרצוג. באותם ימים של 2022 ו־2023 שינה לפתע את טעמו וחיזר אחר ישראל. הגז הישראלי ורצונו להיות מחובר לחלופה האנרגטית של אירופה לפוטין שלחו אותו למסע חיזורים ששיאו בביקור של הרצוג באנקרה ובפגישה עם נתניהו בניו יורק.

ואז הגיע אוקטובר, וכמו שור שראה דם קפצה לו האנטישמיות. אפשר לגחך על איומי הפלישה שהשמיע השבוע, להשמיע בדיחות על חידוש השלטון העות’מאני ועל תרבות הבקשיש שכבר אימצנו, אבל לא מומלץ.

טורקיה היא מעצמה צבאית, בעיקר ימית, במרחק קטן מאוד מגבולותינו. היו ימים, לא כל כך מזמן, שבהם תרחיש הייחוס של עימות צבאי עם טורקיה הטריד את ראשי מערכת הביטחון. זה קרה בעיקר סביב עלייתו לשלטון של מורסי במצרים. ארדואן הגיע לביקור מדיני ראשון בקהיר, אחרי שנים של מתיחות. פתאום הוא לא היה השותף המוקצה מחמת מיאוס של האחים המוסלמים.

עבור ישראל זו הייתה סכנה ברורה ומיידית. כאשר שתי המעצמות המוסלמיות המתונות-לשעבר שלישראל יש בהן שגרירויות עושות סולחה, ברור מי הכבש. לא הכל אפשר לכתוב על אותם ימים, שבהם הטבעת הלכה וסגרה על ישראל, לרבות פרובוקציות ימיות (לא המרמרה) וחשש מעימות צבאי בקנה מידה מוגבל שיחל בסגר כלכלי ימי על חופינו. ואז הגיעה ההפיכה השנייה בקהיר, ב־2013, ולשלטון עלה א־סיסי מתעב האחים המוסלמים. אנחת רווחה מפה ועד אנקרה נשמעה כשמצרים הודיעה כעבור כמה שבועות על גירוש השגריר הטורקי מקהיר. הקריאות לחיזוק דרמטי של זרוע הים של צה”ל נובעות בין היתר מהאיום ההוא. תעודת הביטוח העיקרית בינתיים היא חברותה של טורקיה בנאט”ו.

המזרחן הנודע ברנרד לואיס ניבא לפני מותו שאיראן תהפוך לטורקיה וטורקיה לאיראן. שההקצנה המוסלמית והאיום האזורי מתאימים יותר למי ששלטה על האיזור עד לא מזמן מאשר למדינת עמים רבים מרוחקת עם היסטוריה מגוונת. למרבה הצער, בינתיים הטורקים זזים יותר מהר מהאירנים אל הכיוון שהועיד להם הפרופסור המנוח.