איזה חוק של הקואליציה הוכנס לפריזר ומה היא החלופה שנשלפה להפשרה * למה מנסור עבאס הצביע בעד מהלך שיהפוך אותו לגלגל חמישי * איך התקיפה הבלתי פוסקת של נתניהו מפספסת את המטרה * ומדוע הנשיא שנודע כחסיד מפעל ההתיישבות נפרד מהימין בטעם חמוץ
מיזם הדגל של הממשלה נגד יושב-ראש האופוזיציה הוא חוק הצינון: בהסכמים הקואליציוניים נכלל תיקון חוק היסוד, באופן שאמור למנוע ממי שכיהן כראש ממשלה במשך שמונה שנים להתמודד לכנסת.
ובכן, חוק הצינון הולך ומצטנן. בהתייעצויות משפטיות עלתה בעייתיות בהגבלת הזכות להיבחר, גם אם לכהונה אחת. מהפריזר שאליו ייכנס החוק יוצא בקרוב חוק שעליו לא שמענו זה זמן מה: החוק שימנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה אף שיאפשר לו עדיין כהונה בכנסת. ממילא, המשפט המתנהל בימים אלה בבית המשפט המחוזי הוא הסיבה המהותית שבשלה רוב סיעות הקואליציה מתנגדות לנתניהו, לא כהונתו הממושכת.
המכשול העיקרי כרגע בין הקואליציה ובין החוק הוא הסתייגותה של מפלגת השלטון הנוכחית. בימינה הצהירו לפני הבחירות וגם אחריהן על התנגדות עקרונית למהלך שמעניק לעובד ציבור לא נבחר, קרי היועץ המשפטי לממשלה, את היכולת למנוע את הרכבת הממשלה מאחד מחברי הכנסת. בנט יידרש להכריע בקרוב מאוד אם לתמוך בהצעה המעודכנת. הקו של ימינה לאורך מערכת הבחירות דיבר על הצורך להחליף את נתניהו בשל כהונותיו הממושכות, לא בשל האישומים נגדו. בנט סבור שגם תומכי ימינה ששמחים על המהפך אינם רוצים לראות איסור חוקי על כהונת נתניהו.
עוד לפני שעזב את ראשות הממשלה, נדחק משפט נתניהו מהכותרות. אולי בגלל התמשכות עדותו של מנכ"ל וואלה לשעבר אילן ישועה וירידתה לרזולוציות מופרכות של הנעשה בתוככי וואלה. אולי בגלל שהתמונה שנחשפה בחקירה הנגדית אינה עולה בקנה אחד עם חגיגות ההרשעה הבטוחה ששידרו הפרקליטות ותומכיה בעיתונות. התנהלות התביעה – למשל באי מסירת חומרים להגנה או בנסיונות להוסיף עוד סעיפי אישום לאחר שהמשפט כבר הותנע – כבר הביאה את השופטים להאריך את עדות ישועה ולמתוח על הפרקליטות ביקורת לא קלה. המשפט החשוב בדור האחרון ילווה את הפוליטיקה כצל ארוך. ההערכות הפסימיות דיברו תחילה על שלוש שנים. ההערכות האופטימיות מדברות עכשיו על חמש.
גול עצמי
הביקורת המקצועית הנוקבת ביותר על האסטרטגיה של הליכוד נגד ממשלת בנט־לפיד, אסטרטגיית הפיליבסטרים הליליים והמתקפות המילוליות, נמתחה על ידי ניקולו מקיאוולי.
"הויים חשבו שיוכלו להכחיד את רומא הודות לפילוג שבה. וכאשר הובילו את צבאם, פגעו בשם הרומי והכפישו אותו ללא הרף בחרפות ובעלבונות. וכה רבה הייתה העזתם וחוצפתם, שממפולגים – נעשו הרומים למאוחדים". והמסקנה של המדינאי האיטלקי: "רואים אפוא עד כמה משלים בני האדם את עצמם כשהם מקבלים אי אלו החלטות, ואיך פעמים רבות הם מאמינים שירוויחו דבר ומאבדים אותו. הויים האמינו שאם יתקפו את הרומאים המפולגים, ינצחו אותם. אך ההתקפה הזאת הייתה הסיבה לאיחודם של הרומאים ולחורבנם של התוקפים. כי במרבית המקרים סיבת הפילוג ברפובליקות היא הבטלה והשלום. הסיבה לאיחוד היא הפחד והמלחמה".
הממשלה המקיאוויליסטית-משהו שהוקמה לפני כשלושה שבועות היא מבנה רופף, מסוכסך וחשדני. רבים מחבריה עשו זאת בפנים חמוצות ובדיעבד. יש היגיון בסיסי בהפעלת לחץ בלתי פוסק על כל המגרש: המחשבה שממשלות עתירות רכיבים צריך לבשל בטמפרטורה גבוהה. אבל הרטוריקה האגרסיבית של נתניהו ואנשיו רק גורמת לחברי הקואליציה להצטופף ולהתחבק. מה שהיה נכון למאבק של האופוזיציה הימנית להסכמי אוסלו, נכון פחות לאופוזיציה הימנית בעידן הסכמי אברהם.
החוליה החלשה בממשלה איננה עידית סילמן וחבריה לימינה, אלא סעיד אלחרומי וחבריו לרע"מ. והטקטיקה הנכונה איננה זעם אלא לעג. ימינה היא כעת סיעת השלטון, ויידרש פיתוי בלתי סביר בממדיו כדי לגרום לחבריה או חברי תקווה חדשה לחזור לבלוק הימין בטח כאשר מדי יום נשרף עוד גשר (למשל, הרמיזות חסרות הביסוס של דודי אמסלם על סיבות פרישתו של גדעון סער ב־ 2014). מי שמרוויח הכי מעט מהממשלה וחוטף הכי הרבה הם מנסור עבאס וחבריו, והאגף השמאלי של מרצ: הם נדרשים להצביע בעד ממשלה שמכשירה את אביתר, מפנה בתים בסילוואן ומאפשרת מצעדי דגלים.
השבוע עלה ח"כ משה ארבל מש"ס לדוכן, ושיבח את מנסור עבאס בערבית על הזכות הנדירה שנפלה בחלקו להקים ישיבה יהודית בגבעות יהודה ושומרון. הסרטון רץ בחברה הערבית והביך קשות את רע"מ. גם כאבי הבטן של מוסי רז אותנטיים בהרבה מאלה של איילת שקד וחבריה, שחלפו זה כבר אם בכלל היו. הטקטיקה של ארבל נכונה מזו של נתניהו. כך גם החלטה יעילה דווקא של נתניהו, להתנגד לחוק איחוד המשפחות: הנה צעד שמרחיב את הסדקים בקואליציה במקום להתיך אותה בחום הלב ואש הקרב.
הבעיה היסודית של נתניהו, זו שאפילו השידורים החיים בפייסבוק בארבע לפנות בוקר לא יפתרו, היא שהוא עדיין רחוק תשעה מנדטים תמימים מהשגת רוב בכנסת. השבוע הצטלם בלשכת יו"ר האופוזיציה עם דרעי, ליצמן, גפני וסמוטריץ'. ההרכב הזה אינו אטרקטיבי מספיק, בלשון המעטה, כדי לכבוש מחדש את השלטון. הפלת הממשלה היא תנאי הכרחי, אבל רחוק מאוד מלהיות מספיק, לחזרת נתניהו למשרד ראש הממשלה.
החליפי והחליפיים
פמלייתו העמוסה של ראש הממשלה החליפי שעטה השבוע בכנסת כאשר ממול התקרב, לבדו, אחמד טיבי. בוא ניפגש, הציע לפיד. נדבר על זה, התחמק הח"כ מהמשותפת. לפיד רוצה לחזק את הקשר עם הסיעה הערבית המועדפת עליו, יותר מרע"מ. טיבי משחק אותה קשה להשגה. אבל שניהם יודעים שבעוד מנסור עבאס נהנה מתשומת הלב והמחמאות ("ראש הממשלה עבאס", מקפידים נציגי האופוזיציה לפנות אליו), מי שיכול לקבוע את גורל הקואליציה הם דווקא חברי המשותפת. לא סתם השיגו נתח נאה בוועדות הכנסת.
לו רצו, יכלו למרר את חיי עבאס בקואליציה. מתישהו הרי ייגמרו המחמאות, ויתחילו החיים עצמם: הריסות בנגב, פינויים בשייח ג'ראח, מבצע בעזה או התחממות בלבנון. גם כך, עבאס איננו עומד בראש מפלגה צייתנית אלא פדרציה רופפת: לסעיד אלחרומי חשוב רק הנגב, ווליד טהה מפזר ציוצים לוחמניים ומאזן גנאיים הוא ייבוא חיצוני, לא חבר המפלגה.
כאן מתחילה הדילמה של טיבי, עודה וחבריהם: מצד אחד, הדבר האחרון שהם רוצים הוא שעבאס יהיה האיש היחיד על ברז התקציבים וההשפעה. מצד שני, אין להם שום עניין בחזרת הליכוד. המשותפת לא חלק מקואליציית בנט, אבל גם לא מאופוזיציית נתניהו.
המסקנה האופרטיבית היא שהמשותפת לא תהיה זו שתמנע את העברת התקציב. מבחינתם, מועד הבחירות האידיאלי הוא בעוד שנה: עד אז תתפוגג האופוריה בקרב תומכי רע"מ על השותפות בשלטון. "הציבור הערבי", אומר טיבי על עבאס, "אמנם ישמח לקבל תקציבים אבל כסף לא יענה את הכל. אם יימשכו ההריסות, הפשיעה וחוק קמיניץ, המיזם של בנט ועבאס ייכשל".
בנט ולפיד מודעים לבעיה ומחפשים בכנסת שחקני חילוף. ראש הממשלה סימן גם השבוע את היעד של הרחבת הקואליציה בהקדם האפשרי. זו הסיבה לקידום המואץ של החוק המאפשר לארבעה חברי ליכוד להתפצל מסיעתם. המספר ארבע איננו מקרי, כמובן: זה בדיוק גודלה של רע"מ. זו המטרה שעבורה נשמרים בפיקדון תיקי השיכון, ההתיישבות ואולי גם הנגב־גליל. הפלא הוא שעבאס הצביע בעד החוק שיאפשר להחליף אותו. אם זה היה כל אחד אחר אפשר היה לחשוד בו בנאיביות, אבל לא כשמדובר בסוחר המצטיין בכנסת, שעשה בית ספר אפילו לנתניהו. לשאננותו בוודאי יש סיבות טובות.
פצעי אוהב
הפעם האחרונה שבה ראובן ריבלין וג'ו ביידן עשו יחד כותרות הייתה לפני 11 שנה. סגן הנשיא האמריקני דאז בדיוק היה באמצעו של ביקור טראומטי בישראל, שבו זעם וייבש את נתניהו במשך שעתיים במחאה על קידום בניה בירושלים. יושב-ראש הכנסת דאז, ריבלין, הגיע על אף מחאות ראש הממשלה נתניהו, לחנוך את בית כנסת החורבה בלב העיר העתיקה. "ירושלים", אמר ריבלין ברמז עבה, "איננה נתונה למחלוקת, גם לא עם ידידים".
הסיבה למחווה השבוע של הנשיא ה־46 שלהם לנשיא העשירי שלנו איננה שריבלין החליף את דעותיו המדיניות, וגם לא תפנית רעיונית אצל ביידן. הסיבה היא שינוי מוחלט בסדר היום הלאומי, שהתרחש דווקא בשבע שנות הנשיאות שיבואו בשבוע הבא לקיצן, בתרועת חצוצרות.
ריבלין נבחר לתפקידו כאיש ארץ ישראל השלמה. בכהונתו ביקר שלושים פעם ביהודה ושומרון, לא כולל ביקורי תנחומים אצל משפחות שכולות. הוא הדגיש שוב ושוב שההתיישבות בחברון איננה פרובוקציה אלא "שיבת יהודים לנחלת אבותיהם", ושלעם היהודי "זכות צודקת, מוסרית וקניינית על הארץ כולה".
הסיבה היא אפילו לא נתניהו, אף שהזמנת ריבלין לבית הלבן נועדה לסנוט בראש הממשלה הקודם ולעקוף אותו. הסיבה היא שהימין השתנה. נושאים כמאחזים, התיישבות, פינויים וסיפוח פינו את מקומם לוויכוח על השאלה מהו העיקרון המוביל בדמוקרטיה: שלטון הרוב, או מה שקרוי "הדמוקרטיה המהותית". בעולם של 2014, ריבלין זכה לקולות של כל חברי הבית היהודי דאז וזהבה גלאון סירבה לתמוך בו "בגלל שהוא איש של המתנחלים והרבנים". אך בעולם של 2021, שבו מתווכחים על סמכויות בג"צ, היקף סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה ושיקול דעתם של פקידים, בעולם הזה ריבלין לא היה מנצח אפילו את הרצוג בקרב נציגי הימין בכנסת.
נאמנים פצעי אוהב, נאמנים וכואבים. ריבלין וחלק ניכר מהימין ייפרדו בשבוע הבא בטעם הדדי חמוץ. הנשיא היוצא משוכנע שהמחנה ממנו בא התמכר לנתניהו במחיר ויתור על הממלכתיות והאידיאולוגיה. במחנהו-לשעבר יש מי שכועס על מה שנתפס ככניעה לכוחות האליטיסיטיים בחברה הישראלית. אולי מאוחר לפיוס, בגילו של הנשיא ובמצבו הנפשי של הימין. גם בבגרותם, הם חוו טעמה של אהבה נכזבת.
