כשירד מבימת הנואמים בכנס, נשיא המדינה קיבל נשיקה על הלחי ממרב מיכאלי; עומר ברלב לחץ את ידו בחום; תמר זנדברג השמיעה מילות חיזוק; על הבמה, באותו הזמן ממש, הגדירה אותו ציפי לבני ״מופת של דמוקרטיה״. ״ראיתם אותם?״ אמר ריבלין לסובבים אותו כשיצא מהאולם, ״איש מהם לא הצביע עבורי בבחירות לנשיאות״.
ריבלין הוא לא רק סמל שלטוני מתוקף תפקידו, הוא גם משמש סמל לתמורות גדולות שחלות בין שני המחנות ההיסטוריים בישראל. עד לא מזמן, השמאל שחש בעל הבית תבע נאמנות מוחלטת, אימוץ מלא של דף המסרים, קבלה של כל פרט בחוקה הליברלית-יונית. הימין, מנגד, חש רדוף ומבודד: כדי לזכות בתמיכתו היה צריך בסך הכל מבט אוהד, חצי מבט, בדל סימפטיה. היחס, למשל, לאברי גלעד או עירית לינור של לפני כמה שנים יכול לשמש דוגמא טובה. ובקיצור: השמאל ספר את החטאים, הימין אסף את המצוות.
המהפך השלטוני האמיתי שהתרחש השנה הוא המהפך התודעתי. הימין מרגיש שהמדינה שלו, וכבעל הבית דורש נאמנות מוחלטת. השמאל שחש מוכה ונרדף מסתפק במעט סימפטיה. זו הדרך היחידה להסביר איך גיבור ועידת הארץ ויקיר הבית הלבן הוא אדם שמאמין בסיפוח ועוקף את נתניהו מימין ברעיון שתי המדינות. זו גם הסיבה שהנשיא הראשון שמבקר באופן תדיר בהתנחלויות ושדיבר השבוע בועידת הארץ על הצבא המוסרי בעולם מעורר כאלה גלי זעם לא פרופורציונליים מימין, כאלה שהנשיא הקודם פרס לא הקים עליו בכל שנות כהונתו.
מעבר לפסיכולוגיה השבטית בישראל, ישנו כמובן גם המרכיב האישי, הלא הוא השנאה היוקדת בין הזוג ריבלין והזוג נתניהו. כששומעים את דעתו של הנשיא על ראש הממשלה וזוכרים איך האחרון ניסה לפרק את מוסד הנשיאות כדי לבלום את בחירת הראשון, קשה להאמין שריבלין הצביע אשתקד מחל כמעט כמו שקשה להאמין שנתניהו שם ריבלין בקלפי. בכישרון מניפולטיבי רב, נתניהו הודף עכשיו את ריבלין לזרועות השמאל כדי לשרש את התמיכה הטבעית שממנה נהנה עד לא מזמן בימין.
הטינה מימין והליטופים משמאל מאיימים ללהק את ריבלין שלא בטובתו לתפקיד הלא רשמי של יו״ר האופוזיציה. זה רע לנתניהו, רע גם לריבלין. על החיבוק משמאל לנשיא נאמר כבר שהוא כל כך חזק, רק שבטעות לא ישמעו בסוף את ה״קנאק״.
(פורסם היום במקור ראשון)
