פתחו יומנים

פתקי ההצבעה לבחירות השלישיות אך הודפסו, ובוועדת הבחירות המרכזית, בשקט בשקט, כבר החלו לסמן את המועד לסיבוב הרביעי: שמונה בספטמבר 2020, י"א באלול תש"פ. עד כדי כך הם סקפטיים, עד כדי כך מציאותיים.

מי שעמד לו כוחו לעקוב השבוע אחר סרטוני הבחירות באתרי החדשות לא יכול היה לפספס את עייפות החומר. הגרפיקה מיושנת, הקריאייטיב דלוח, ההקלקות נמוכות, כולם מדדים אל תיקו נוסף. באין הצבעה על ריבונות ובאין הצבעה על חסינות, לא נותר עוד משהו לרוץ עליו.

התרדמה הזו משרתת בעיקר את כחול לבן, ופוגעת בליכוד. בוחריה יבואו אל הקלפיות בשיעורים גבוהים, מתודלקים בתקווה המחודשת לשים קץ לשלטון נתניהו. אבל הליכוד לא מצא עדיין את הדרך להעיר את ערי הפריפריה, ששיעור ההצבעה בהן צנח בספטמבר אפילו מתחת לשיעור ההצבעה בחלק מהיישובים הערבים. השנה היחידה בדור האחרון שבה הליכודניקים הגיעו לקלפי כמו שאר האוכלוסייה הייתה ב-2015, אחרי שהמחנה הציוני וארגון וי-15 הדליקו את הבחירות. כחול לבן הפנימו היטב את המסר: הם מנהלים קמפיין בלחש, כדי לא להעיר את השכנים.

יישום תכנית המאה היא אירוע שהשפעתו מוגבלת, ובעיקר נועד לשנות את סדר היום. הפחד מעליית ממשלת שמאל-ערבים חזק יותר מהתקווה להחלת ריבונות. סיפוח חלקים מיהודה ושומרון יתבטא יותר בהורדת התמיכה בכחול לבן מאגף שמאל, ופחות בגיוס תמיכה בליכוד מצד ימין. האינטרס של נתניהו הפוליטיקאי ונתניהו המדינאי מתנגש כאן: מדינית, המטרה היא לקבוע עובדות בשטח כאן ועכשיו כי מי יודע מה יילד יום. פוליטית, שווה לשמור את התוכנית כהבטחה לאחר הבחירות.

הסיבה לקיפאון הנמשך היא כישלונם של שני מאמצים של שתי המפלגות הגדולות בגיוס המתלבטים. כחול לבן לא הצליחה לשכנע אותם עד עתה שכתב האישום החמור נגד נתניהו הוא סיבה לעבור צד. אחרי עשור של נגטיב חסר תקדים בהיקפו, להסביר שביבי עוד יותר גרוע משחשבתם משול לשפיכת מים על קיר בטון, בתקווה שייפול.

נתניהו, מנגד, נכשל בסימון כחול לבן כמפלגת שמאל. גם אחרי המו"מ עם הרשימה המשותפת, ואחרי קבלת הפנים הצוננת לתכנית המאה, בוחריו מתקשים לראות בגנץ איום שמצריך התייצבות בכל מחיר בקלפי.

בצר להן, הולכות שתי המפלגות אל המיקרו טקטיקה. כחול לבן מנסה לגרד חצי מנדט דתי לאומי, באמצעות הפחדה מסמוטריץ' ופרץ (אם כי המודעה שבה נראה חרדל מכתים דגל ישראל הייתה גול עצמי). ואילו נתניהו מתמקד כרגע ביוצאי אתיופיה ונהגי המוניות. שלשום הודיע שר המשפטים אוחנה על הקמת ועדת בדיקה ממשלתית למח"ש בעקבות הירי בסלמון טקה. וגם החלטת נתניהו לעצור את עדכון תעריפי המוניות קשורה לבחירות. בספטמבר זכתה רשימת צומת ל-15,000 קולות חקלאים, ימניים בדרך כלל. הם ראו כי טוב, ובסיבוב הנוכחי צירפו אליהם גם את נהגי המוניות שמחו על הפגיעה הצפויה ברווחיהם מצד שר התחבורה סמוטריץ', ואת נהגי האוטובוסים. כל מי שעלה על מונית בשבועות האחרונים לא יכול היה לפספס את התלונות. יחד, בזבוז הקולות עשוי להאמיר כמעט למנדט, רובו ככולו על חשבון הימין. חלק מהדרך אל ה-61 מנסה נתניהו לעשות בגט טקסי.

שלום עושים עם האויב

המומחים המשפטיים של כחול לבן עידכנו לאחרונה את בכירי הרשימה בלוח הזמנים המעודכן למשפט נתניהו. להערכתם, הדיונים במשפט לא יחלו לפני ראש השנה.

המשמעות היא שאם הבחירות הקרובות תסתיימנה ללא כל הכרעה, אין סיבה לחשוב שמשהו ישתנה גם בסיבוב הרביעי. הוא לא ייערך, כנראה, תחת הרושם העגום של ראש ממשלה שמבלה עשרות שעות בבית המשפט.

הדברים שצוטטו כאן בשבוע שעבר מפי אביגדור ליברמן פתחו פתח לממשלה אחרת, גם אם על כרעי תרנגולת. תמר זנדברג שהתבקשה לפני שנתיים על ידי יו"ר ישראל ביתנו לעקור לרמאללה הגדירה ממשלה איתו, בתמיכת הרשימה המשותפת, כ"טובה". שהרי כידוע, שלום עושים עם האויב. ליברמן עצמו לא פסל ישיבה עם מרצ.

כדי להקים ממשלה כזו יידרשו השותפים בה לצלוח שלושה מחסומים: חברי הכנסת הערבים יידרשו להצביע בעד מינויו של אביגדור ליברמן, אבי התכנית להעברת המשולש לרשות הפלסטינית; ליברמן יצטרך להתמנות בזכות הימנעותם של היבה יזבק ושותפיה. ואילו חברי תל"ם, האגף הימני של כחול לבן, יצטרכו להצביע בעד.

ככל הידוע כעת, אין להם כל כוונה לעשות זאת. בסתיו האחרון, כשהנדל והאוזר יכלו להצביע בעד ממשלה עם העבודה ומרצ בתמיכה מבחוץ של המשותפת הם הודיעו שיתנגדו, ובכך סיכלו את המהלך. הפעם מדובר "רק" בהימנעות של הח"כים הערבים, אבל מבחינה מהותית זה לא כל כך שונה: זוהי עדיין ממשלה שהקמתה תלויה באופן שבו יצביעו.

כמובן, ייתכן שליברמן כיוון לממשלה שבה ישתתפו גם בנט ושקד, אבל על פי הסקרים, גם הצטרפותם לא תביא את הממשלה ל-61. נתניהו אמר השבוע בפתח תקווה שהוא מאמין שבנט עשוי לחבור לגנץ אבל "אני לא מאמין שפרץ ושרה ב"ק ילכו לשם, ובכל מקרה זה לא יספיק".

האם לאור האפשרויות הקלושות האלה בכל זאת ישוב אל השולחן מתווה הנשיא? מיד לאחר הסיבוב האחרון היו הצדדים קרובים יחסית להסכמה, אבל התנגדות עיקשת בקוקפיט, בעיקר מצד גבי אשכנזי, הורידה את הרעיון מהפרק. עכשיו יותר קשה ויותר קל לכחול לבן להסכים: יותר קשה בגלל שכתב האישום כבר בבית המשפט; יותר קל, כי החסינות שהייתה אבן נגף ירדה מהפרק, ובנוסף יש גם את תירוץ עסקת המאה. גבי אשכנזי עצמו נשמע לאחרונה סובלני הרבה יותר כלפי הרעיון לממשלת אחדות לאומית. גם כאן הוא בעד בחינת הסדרה ארוכת טווח לפני עוד סבב.

מזג שיפוטי

עד שפורסמה השבוע הסתמסותו המחשידה עם השופטת אתי כרייף, משה כחלון היה נוכח נפקד במערכת הפוליטית. יו"ר מפלגה שכבר איננה קיימת, חבר כנסת בפרישה, שר אוצר שאורז את לשכתו ורק מחכה שיהיה עם מי להתחלף.

כמה פרשנים תהו השבוע אם עזיבתו הייתה מכה מקדימה לסיפור המביך. העובדות מראות אחרת: מרגע שכולנו התרסקה ונספגה בליכוד, לפני שנה, כבר החלו להישמע רמזי הפרישה. לא היה להם קשר לאירוע הטרי.   

כחלון, שהצליח לשרוד דור שלם בפוליטיקה ללא שערוריות, נכווה דווקא כשהוא כבר בדרך החוצה, ועוד בפרשה מהסוג האישי. לכל הפחות, המסרונים האלה מטילים צל כבד על שיקול דעתו. זו המועמדת שבעדה הרים את היד, יחד עם רוב בוועדה? הלזה ייקרא מזג שיפוטי?

תהרוג אותי, אמר השבוע למי ששוחח איתו, אני לא זוכר מי יצר את הקשר ביני ובין כרייף. נפגשתי איתה, ראיתי שהיא מתאימה וטובה. מה שאנחנו יודעים עליה היום לא ידעתי אז. הוא טוען שהיו עוד מועמדים לשיפוט שנפגש איתם לפני המינוי, ודוחה בכעס את הטענות שקידם את מועמדותה בתמורה לקשרים אישיים. לא אני המלצתי עליה. זה היה אפי נווה.

במשך ארבע שנים היה מגן מערכת המשפט בקואליציה ימנית מאוד. בעצם הימים שבהם מונתה כרייף לשופטת סיכל את פסקת ההתגברות אל מול ממשלה שלמה. אבל הוא מבטל את הטענה שנשמעה השבוע מימין, על הנחת סלב שקיבל. לחוקרים היה את משה כחלון ביד, אמר, נראה לך שהיו משחררים את הטרף הזה אם היה להם משהו? הם הוציאו רישומי שיחות, איכונים סלולריים, אספו פרטים מי גיהק ואיפה. ובסוף, הודיעו שאין אפילו בסיס לפתיחת בדיקה.

האם חלפו בו השבוע הרהורי פרישה מוקדמת? גם כך ניר ברקת, שחפץ מאוד בשדרוג, מפזר בכל מקום רמזים שבקרוב ימונה לשר האוצר. ההפך, אומר כחלון, זה רק נותן לי מוטיבציה להישאר.

הפרקליטות שבתוך הפרקליטות

מי שנכח בועדת הכנסת השבוע והאזין לדברי האופוזיציה, יכול היה להתרשם אם יש בישראל שתי פרקליטויות: אחת לוחמת צדק ללא חת שכל דבריה קדושים, עד כדי כך שדי בכתב אישום כדי למנוע מראש ממשלה לכהן עוד בטרם היה כתב אישום. והשניה: תופרת תיקים ברישול, לא עושה את מלאכתה כשורה, רודפת חברי כנסת שלא לצורך.

בלשכת היועץ המשפטי לממשלה דווקא רואים את תוצאות ההצבעה שהעניקה לכץ חסינות כהישג מסוים. 16 מול 4 חברים הצביעו נגד הטענה שהיועץ נהג בחוסר תום לב. את מבוקשו קיבל כץ דווקא בשל טיעון שלכאורה איננו קשור לשיקול דעתו של מנדלבליט, הטענה לחסינות מהותית.

התמיכה המקורית בחיים כץ בקרב נציגי כחול לבן והעבודה הייתה גבוהה עוד יותר. לפחות שלושה מהם תכננו להצביע בעד החסינות, אבל נרתעו ברגע האחרון בגלל כמה מאמרים בעיתונות. אין זה מקרה ששני נציגי כחול לבן שנמנעו שאינם נמצאים במעגלי ההשפעה האלה: ביטון מהדרום והאוזר מהימין.

גם כך, ארבעה מנציגי האופוזיציה הצביעו בניגוד לאינטרס הפוליטי המיידי שלהם והיו מוכנים לחטוף ביקורת כ"מכשירי שחיתות" בגלל שאינם מאמינים בתיק. בניגוד לרושם שנוצר, זו איננה מלחמה בעד ונגד מערכת אכיפת החוק, אלא בעד ונגד נתניהו. מנדלבליט וניצן הם רק סטטיסטים.

המלחמה הזו אמורה להתחדש למחרת הבחירות, כאשר תוגשנה עתירות לבג"צ נגד הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים. "שאלה מעניינת מאוד", הגדיר אותה פעם היועמ"ש. אפשר להניח בסבירות גבוהה שאת התשובה שלו לשאלה הזו הימין דווקא יאהב: אין מניעה שנתניהו יקבל מהנשיא את המנדט, בפעם השלישית תוך שנה.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי