ניפגש במאי

כמו נפתלי בנט, גם יוסף בורג המנוח כיהן כיושב־ראש מפלגה שסימנה בקלפי היה ב'. כשבנו, אברום, נטש את הבית הפוליטי והצטרף לשמאל, אמר לו אביו משפט בלתי נשכח: כיפתך קטנה מכדי לכסות את ערוותה של מפלגת העבודה.

כיפתו של בנט אמורה עכשיו לכסות, בעיני הימין, על ערוותה של קואליציה עם העבודה, מרצ, יש עתיד, כחול לבן וסיוע מבחוץ של סיעה ערבית אחת או שתיים. רוב הימין לא יסלח לו על כך לעולם. אבל בממשלה כזו, אם תקום, מייעד עצמו בנט לתפקיד האפוטרופוס של הימין, כמו אלה שמצמיד בית המשפט למי שאינו יכול לדאוג לעצמו. הוא מתכוון לקבל ייצוג מספרי כאילו הימין כולו שם. אם הימין הוא קצת יותר ממחצית מהעם, אז הדרישה היא לקצת יותר ממחצית הכוח בממשלה. גם על שוויוניות יסכים כנראה.

שתי שיחות, שש שעות סך הכל, ניהל בנט לפני קבלת המנדט: קצת יותר משלוש שעות עם נתניהו, קצת פחות משלוש שעות עם לפיד. השיחה עם ראש הממשלה הייתה מפויסת להדהים, ביחס לעבר הקרוב והרחוק: מהקמפיין האחרון ועד לעדויות אילן ישועה על ההכפשות של האב המנוח והאישה גילת, שעתידות היו להישמע בבית המשפט כעבור כמה ימים. נתניהו מבין שאיש, לבטח לא בנט, לא יעמיד לו עוד קו אשראי אחרי מה שעולל לבני גנץ. ועל כן, השיחה התנהלה כולה על בסיס מזומן: איך מונעים את פיטורי שרי ימינה אם תקום ממשלת נתניהו, כיצד, אם בכלל, תמוסמר רוטציה בחקיקה, והאם אפשר להעביר בליכוד כניסה של בנט ושקד, על נציגיהם ומתפקדיהם. מהצד השני, גם נתניהו לא נכון לקחת הלוואה מבנט על חשבון העתיד. הפחד שלו הוא שגם אם ישכנע את סמוטריץ' להיכנס עם רע"מ, ימינה תשתמש בהלבנה של רע"מ כדי להקים בעזרתה קואליציה עם הצד השני. ברור שהמחיר שישולם לבנט מהליכוד יהיה חסר תקדים בגובהו, אבל ברור גם שבגלל הנטייה הימנית הברורה של הקואליציה, הוא לא ישתווה להצעה מהצד השני: בוודאי לא ראשון ברוטציה, ספק גדול מאוד אם שני.

גם השיחה עם לפיד הייתה נעימה, אך לא פחות עתירת ספקות. שני הצדדים נזכרו בצדדים הנעימים פחות של ברית האחים ההיא, שהתפרקה על רקע תהום אידיאולוגית. בנט נזכר כמה לפיד שמאלני מבחינתו, ולפיד – שלא סתם קוראים למפלגה שמולו "ימינה". במשך שעות ניסו הם, ואחר־כך הצוותים, לגשר על התהום בעשרות סגירות מוקדמות. בנט, למשל, איננו מוכן לניסנקורנים: שרים שמאלניים בתפקידי מפתח רגישים בממשלה הבאה. הוא דרש ללהק מראש את השמות. לפיד, מצידו, מתקשה להשלים עם מצב שבו העבודה ומרצ, על 13 המנדטים שבהן, יזכו לתיקים מעליבים בעוד בנט וסער, עם מספר מנדטים זהה, יקבלו נתח חסר תקדים בהיקפו.

מתארים את בנט כמי שקרוע כעת בין האפשרויות השונות. זה תיאור רחוק מאוד מהמציאות. הוא כבר הכריע: אם יש ממשלה לנתניהו, יילך איתו. אם אין – יציב מחדש את הדרישות ללפיד, ואם תענינה, יעמוד בראשות הממשלה. הוא לא קרוע, הוא מחכה. איך שר יובל בנאי? ניפגש במאי. 

מנדט סוער

נתניהו היה המום כשקיבל את המנדט מהנשיא ריבלין, לא פחות. לא כל כך בגלל כבוד הנשיא, אלא מחוסר היכולת של מתנגדיו, המונים 64 חברי כנסת, להציג מועמד מוסכם. הכי הופתע, כנראה, מגדעון סער. החלטתו של יו"ר תקווה חדשה לא להמליץ על איש היכתה בהלם לא רק את ראש הממשלה, אלא את נשיא המדינה, שהיה משוכנע שישמע ממנו המלצה על לפיד.

זו הייתה שגיאה גסה של סער. כן, הם היו מודעים לכך שאם ימליצו על לפיד ימינה איימה שתמליץ על נתניהו. אבל מה היה להם להפסיד, חוץ ממה שכבר הפסידו מזמן בקרב מצביעי בלוק נתניהו? וכן, יכול להיות ואפילו די סביר שנתניהו ייכשל בהרכבת הממשלה. אבל הענקת המנדט מעניקה לו חודש למהלכים יצירתיים בניסיון לשבור את בצלאל סמוטריץ'. מצעד הרבנים כבר החל: הרב שמואל אליהו, שאוסר בימים כתיקונם השכרת דירות לערבים מוכן עכשיו להפוך אותם דיירים מוגנים בקואליציה. נתניהו עצמו מטיל ספק ביכולת לשכנע את יו"ר הציונות הדתית. "בצלאל, אין לו רבנים", אמר לבכיר בליכוד, "הוא מדבר ישירות עם א־לוהים". בניסיון לשכנע את השניים, סמוטריץ' והקדוש ברוך הוא, מהרהרים עכשיו ברע"מ בעידוד הליכוד בנאום מרחיק לכת עוד יותר, הכי ציוני שראש תנועה איסלמית יכול לשאת. ציוני כמעט כמו הצהרת בלפור. כשחושבים על זה, מדובר בשם די הולם ביותר מטעם אחד. 

אבל המנדט שבידיו מעניק לו אפשרות נוספת, באדיבות סער: היכולת להביא ממשלה לכנסת גם בלי 61 חתימות. תזכורת: הנשיא הבהיר שלאחר פקיעת המנדט הראשון, ישקול ברצינות להחזיר אותו לידי הכנסת. המשמעות היא שאם לפיד היה מקבל, ונכשל, נתניהו היה צריך להחתים על מסמך אחד את בן־גביר, סמוטריץ', מעוז ומנסור עבאס. אבל עכשיו הוא יכול, ברגע האחרון, להביא לכנסת ממשלת ימין: נתניהו ראש ממשלה, אוחנה שר משפטים, בנט בביטחון, רגב לביטחון הפנים ונתח נאה של תיקים לציונות הדתית. האם סמוטריץ' יוכל להפיל בקולותיו ממשלה כזו, ביודעו שהציבור הזועם לא יעביר אותו את אחוז החסימה? נתניהו חושב שלא, סמוטריץ' מבטיח, עדיין, שכן.

שבויי חלופי

כל הממשלות הנדונות כעת אומללות, כל אחת בדרכה. ממשלת ימין שתישען על רע"מ לא תעמוד ביום קרב אחד בעזה, והממשלה המשונה מהצד השני תיראה כחריש של שור וחמור יחדיו. אבל יש משהו אחד שמשותף לשתיהן: ההבנה המטרידה שממשלת החילופים, זו שנולדה כפתרון רגעי, כנראה כאן כדי להישאר.

הדרך של בנט לאבטח ממשלה עם הימין היא דרך מנגנון החילופים, הכולל סעיף שמונע מנתניהו לפטר אותו ברגע שיחפוץ בכך או שימצא עריקים, במורד הדרך. והדרך של שותפי "ממשלת השינוי" לחשק את בנט היא בממשלה שוויונית.

איזה עולם משונה: השיתוק המוחלט שהיה אסונה של הממשלה היוצאת משווק עכשיו כתכונה נחשקת. זו ממשלה שלא תעשה כלום, הרגיעו השבוע חברי ימינה את הימין המודאג מכוחן של מפלגות המרכז־שמאל. הוא לא יוכל לזוז לבד, פייסו בעבודה ובמרצ את מי שחשש מהמלכת בנט. אם יש דבר אחד שנתניהו וגנץ יכולים להסכים עליו, הוא שללא קשר ליחסים ביניהם, לו ידעו מראש מה משמעות החוק העקום שחוקקו, לא היו מחוקקים ולא היו מסכמים.

האסון החוקתי שפקד את ישראל אשתקד מאיים להעמיד בצל את אסון הבחירה הישירה של שנות התשעים. רבע מאה לקח למפלגות הגדולות לשקם את כוחן מהמהלך ההוא, ועכשיו הקורבן הוא לא הכנסת, אלא הממשלה עצמה. כל יו"ר סיעה שהיא לשון מאזניים יוכל לדרוש מעתה ועד עולם נתח מראשות הממשלה עצמה: קביעת סדר היום, יכולת לפטר שרים, שליטה בוועדות השרים. הטירוף שבמסגרתו ישראל היא המדינה הראשונה בעולם שמבטלת חוזה לקבלת חיסונים בשל השיתוק הוא רק קדימון, כמו גם המצב הבלתי נסבל שבמסגרתו אין שר משפטים. חכו לתקיפה באיראן, כשהחליפי לא יהיה זמין לאשר בגלל שראש הממשלה עיצבן אותו בדיון על תקציב משרד הרווחה. 

לא, גברתי המשיאה

אודה ולא אבוש: משיטוטיי ברשת השבוע נראה שהרעיון להריץ את מרים פרץ לנשיאות נולד בציוץ שלי, לפני שלוש שנים בדיוק. האישה המיוחדת, שכולם אוהבים לאהוב, נשאה נאום מפעים בטקס הענקת פרס ישראל. "מרים פרץ לנשיאות", התלהבתי.

בדיעבד, התלהבתי מדי. כאשר החל החודש הקמפיין להמלכתה לנשיאות נזכרתי בפרופסור דן שכטמן. חתן פרס נובל לכימיה שהשיק את המירוץ שלו לנשיאות, לפני שבע שנים, כאשר עשרות חברי כנסת שוקלים לתמוך בו. אחרי כל פגישה, נגרע עוד שם אחד ממצבת תומכיו: הח"כים למדו שיש הבדל בין ביוגרפיה מרשימה בתחום מסוים ובין היכולת לשמש כאזרח מספר אחת. לשכטמן הייתה אינטלינגציה אדירה אך הוא נעדר כל אינטליגנציה רגשית. הוא סיים את הבחירות עם קול אחד בלבד, תוך שהוא נוזף בחוצפה בכנסת, שלא הפנימה את גדולתו.

פרץ, לעומתו, ניחנה באינטליגנציה רגשית שאין רבות כמותה. סיפורה המשפחתי הוא סיפור ציוני לתפארת ויכולתה לקום מאפר האבלות מעוררת התפעמות. אבל לא כדאי לה, ולא כדאי למדינה, שתהיה נשיאה. אין טעם להכתים את דמותה בכתמי היום־יום של הטלת מנדט וספירת ממליצים, או בביקורת על טעויות שהיא עלולה לבצע במפגשים עם נשיאים וראשי ממשלות, או בשאלה אם תוענק חנינה לנתניהו אם לאו.

סט המיומנויות הנדרש מנשיא המדינה אמנם מעורפל מאוד – כי מה בעצם כולל התפקיד הזה? – אבל ברור שהוא כולל, בוודאות, הרבה יותר מאשר היכולת לשמש קונצנזוס לאומי. היה פעם נשיא, אפרים קציר. הוא היה מדען מחונן במדינה שידעה להעריך מדענים, ושנה קודם לכן נרצח אחיו, אהרן, על ידי מחבלים יפניים בשדה התעופה בלוד. התרומה שתרם בעבודתו למדינה ומחיר הדמים ששילם לא עזרו לו כהוא זה בכהונתו. אחרי מלחמת יום הכיפורים, בחוסר מיומנות של מי שנאומים אינם מקצועו, אמר ש"כולנו אשמים". הציבור המוכה זעם על מה שנשמע כניסיון להעביר את אשמת המחדל מכתפי הפוליטיקאים שבחרו בקציר אל גוו השחוח של הציבור. לא מגיע למרים פרץ, האהובה עד מאוד, שנעמיד אותה בניסיון כזה. דמות כמו יצחק הרצוג מתאימה יותר לדרישות התפקיד. וכדאי שהוא, או כל מי שייבחר, יבצעו את שיחת הטלפון הראשונה אחרי הזכייה לפרץ, גיבורה ישראלית.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי