בעוד כעשרה ימים עשויים יאיר לפיד ונפתלי בנט לעמוד משני צדדיו של נשיא המדינה, מחייכים אל המצלמה בתמונה המסורתית של הממשלה החדשה. לפיד ובנט אמורים לשלב ידיים בממשלה המיועדת. ההתכתשות ביניהם על המנדט אינה מבשרת, לפי שעה, על אמון ושותפות. שלשום, ביקש נשיא המדינה ליזום פגישה בשש עיניים ביניהם. במשך שעה וחצי ניסו אנשיו לתאם את המהלך בין ראשי הממשלה המיועדים, אך לשווא. מי שאמורים לשבת בבית ראש הממשלה לסירוגין ארבע שנים לא הסכימו לשבת יחדיו בלשכת הנשיא רבע שעה.
בנט הוא הנושא של הממשלה החדשה, אבל לפיד הוא הנשוא שלה: גורלה נמצא כעת בידו. הוא שאמור למנן ולווסת את הדרישות של שותפיו משמאל, לכווץ אותם ואת עקרונותיהם כדי להקים לבנט קואליציה. זו תהיה חיה דו־ראשית עם זנב, מפלגה ערבית אחת או יותר שמאפשרת את קיום הממשלה מבחוץ.
נתחיל דווקא מהזנב: שלשום בבוקר, כאשר בנט עדיין קיווה לקבל מנתניהו את המנדט, קיבל מנסור עבאס טלפונים מבכירי הליכוד. הם ביקשו לוודא שרע"מ לא תתמוך באיש. המידע הגיע לבנט, שתהה מה קורה כאן בעצם. מה שקורה הוא שהליכוד לא רצה שבנט יקבל את המנדט, אלא שהוא יחזור לכנסת. בנט היה בעיני עצמו מועמד לראשות ממשלה, ובעיני בלוק הימין – מועמד קש.
ציר עבאס־בנט מעניין לא פחות: שני לשונות המאזניים מצויים בשיתוף פעולה הדוק. בנט זקוק לאצבעות של עבאס כדי לחסוך את הצורך המגונה מבחינתו להסתייע בקולות המשותפת, ואילו עבאס זקוק לבנט כדי להשליך את המשותפת לאופוזיציה. בפגישה ביניהם, בשבוע שעבר, אמר יו"ר רע"מ ליו"ר ימינה מילים שהיו בגדר הזיה פרועה עד לפני כמה שבועות: יש לך את האצבעות שלי לכל ממשלה שתהיה בראשה.
הרקע הוא כעס על נתניהו: עבאס חושד שראש הממשלה מנסה להוביל אותו באף כל הדרך לבחירות חדשות, שבהן לא יוכל לבוא למצביעיו עם הישג. זו הסיבה שבלם את הצעת החוק לבחירה ישירה, בעודו כותב לנשיא שישתף פעולה עם כל מועמד. זו הייתה הכרזת העצמאות שלו.
רגל פה, ריגול שם
חבר כנסת מוכר בליכוד קיבל בשבוע האחרון שיחות משני שרים מוכרים עוד יותר: הם ביקשו ממנו, בנפרד, את תמיכתו לקראת צעדיהם הבאים. 12 שנה הם מחכים לעידן שאחרי נתניהו, ובמקביל 12 שנה הם נהנים מתפנוקי השלטון. יום אסונם הוא יום ששונם, ולהפך: נפילת נתניהו וההליכה לאופוזיציה מאפשרים להם, לראשונה, חלומות על ראשות התנועה.
לא שנתניהו מתכוון ללכת, כמובן. כל עוד לא יעבור חוק שמתבשל לאחרונה בשקט על-ידי תקווה חדשה, שמונע מנאשם לכהן כיושב־ראש האופוזיציה, הוא מתכוון להישאר בראשות הליכוד.
השבוע הוגשה ליושב־ראש המזכירות ישראל כץ עצומה של פעילי ליכוד שדורשים כינוס דחוף לדון בהצבת מועמד אחר מטעם הליכוד לראשות הממשלה. זו כמובן יוזמה בוסרית מדי, שכן רוב שרי המפלגה מחכים שמישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת. אבל הלך הרוח בבית ראש הממשלה מאז שלשום הוא התחושה החגיגית, המוזרה, המאפיינת היערכות לאסון קרב. יהיה קמפיין נגד חברי ימינה, תהיה היערכות לסכל את הממשלה שמנגד, אבל ההנחה היא שזהו, זה קרה. הם מודעים היטב לעובדה שמצלמות מכל העולם יתעדו בשידור חי את המובילים קרבים לבלפור.
מתנגדי נתניהו בגוש היריב בונים על מרד בליכוד, שיחסוך מהם את הצורך להסתייע בקולות מרצ או הערבים. עד כאן משפט שנאמר בכל אחד ואחד מהסבבים האחרונים. אבל הפעם יש שינוי: בית המשפט המחוזי אישר ערב הבחירות האחרונות את ביטול הפריימריז, בכפוף להתחייבות של נתניהו ־ בפעם הבאה, בכל מקרה, ייערכו בחירות מקדימות לרשימת הליכוד לכנסת ולראשות התנועה. מועמדי המפלגה נמחצים כעת בצבת: מצד אחד שיריונים נדיבים, עד עשרה מקומות ריאליים. מצד שני, בחירות מקדימות שיפלטו רבים מהם מהרשימה לטובות שריוני המחוזות. האם כמה מהם ישקלו צעדים רדיקליים כדי להימנע מהגזירה? הפגישות שנערכות בין חברים בתקווה חדשה ובליכוד מזכירות את הפגישות בין מרגלים סובייטיים ובריטיים במלחמה הקרה, שבהן כל אחד מנסה לגייס את השני כסוכן כפול.
הקפטן נחוש להמריא
כשיצא מהכנסת ביום שני האחרון, נתקל עמיחי שקלי במאבטח של משמר הכנסת: אל תלכו עם השמאל, אמר לו. אחר כך, כשהלך בגן הוורדים, צעק לעברו צועד "תקימו ממשלת ימין". לשקלי זה הספיק כדי לגרום לו להקליד את המכתב ליושב־ראש מפלגתו.
כשיהיה גדול, רצה בנט להיות אביגדור ליברמן: לא יושב־ראש מפלגה עם מחנות פנימיים וקולות עצמאיים, לא מנהיג תנועה שנציגיה נבחרים בידי מתפקדים או רבנים, לא ראשון ברשימה שמאגדת כמה סיעות. אלא יושב־ראש שקובע, ואחריו הולכים בסך כל החברים.
זו אחת הסיבות שבשלה נטש את הבית היהודי, אחרי שמאס בעצמאות היתר של חברי כנסת כמוטי יוגב ויוני שטבון, כמו גם ברבני הפלג החרד"לי ובסמוטריץ'. בנט של הימין החדש עוד חיזר אחר אלונה ברקת, אבל בנט של ימינה מודל 2021 חיפש חיילים אלמונים. הוא כבר ידע אז מדוע: הדרך לראשות הממשלה מסיעה לא גדולה עוברת בצעידה דרך גשרים רעועים מאוד מעל תהום. תזוזה קטנה – וכולם נופלים.
המאמץ הזה, אם לערוך סיכום ביניים, לא עלה יפה. אלון דוידי התנגד לממשלה עם השמאל אך למזלו של בנט התפטר, עמיחי שיקלי מתנגד ולא מתכוון לזוז. אם מוסיפים לכך את ייסורי איילת שקד, כפי שהשתקפו מהקלטותיה השבוע, המסקנה ברורה: אין מדובר בנפתלי וששת הגמדים. ללפיד זה לא היה קורה: אצלו האחרון שהעז למרוד מפרשן עכשיו כדורסל.
המכתב של שיקלי היה מהלומה משמעותית: הוא תפס את בנט, פיזית, בשערי בית הנשיא. יו"ר ימינה ידע על כאבי הבטן של הח"כ הצעיר, ראש מכינה. בישיבת הסיעה ביום שני הבהיר שמי שאינו הולך איתו מוזמן להתפטר, ואחר־כך גם העביר את המסר באופן אישי לשיקלי, והורה לו לצייץ הכחשה לטענות שהוא מתנגד לממשלה עם לפיד. אבל על המכתב עם המסר ההפוך, שלשום, נודע לו מהתקשורת. לנתניהו המידע דווקא הגיע קודם. בנט עזב את הבית היהודי כדי להתנתק מהשפעת נתניהו, אבל מסתבר שזרועות הליכוד בוחשות גם במפלגתו החדשה. "סוף סוף מישהו מהציונות הדתית עם עמוד שדרה", אמר נתניהו, רגע לפני שנודע לו ששקלי חילוני.
החללית שניצבת עכשיו על כן השיגור אמורה, כמאמר "מסע בין כוכבים", להגיע למקומות שאיש לא היה בהם קודם לכן: ממשלה שאין לה אח ורע בהיסטוריה של ישראל. אך עוד בטרם ההמראה התפרקה חתיכה ממנה. זה לא מבשר טובות מבחינת בנט על עמידותם של חברים אחרים במפלגה. אבל הקפטן עדיין נחוש להמריא, בכל מחיר.
המגזר שירד מההר
אם תקום בסוף ממשלה בראשות בנט ולפיד, החדשה המרעישה שבה לא תהיה רק הפרדתו של בנימין נתניהו מכס ראש הממשלה, אלא גם, ובעיקר, הפרדת החרדים משולחן הממשלה. ההיסטוריה הישראלית תזכור, אם תזכור, שזה קרה זמן קצר אחרי האסון האזרחי הגדול בדור האחרון, שבו היו מעורבים קורבנות חרדיים, פרטאץ' כללי והעלמת עין ממלכתית.
רק פעם אחת בעשורים האחרונים המדינה התנדב ראש ממשלה, מיוזמתו, להקים ממשלה בלי חרדים. זה היה שרון ב־2003, עם לפיד האב. הנכונות של בנט לעשות זאת ב־2021 עם לפיד הבן מעידה שאנרגיות ציבוריות אינן נעלמות. לאורך שלושה סגרים ושנת קורונה אחת התלקח זעם ציבורי גדול על החרדים: על פתיחת תלמודי התורה, התחלואה הגבוהה בבני ברק, האירועים ההמוניים בכמה חסידויות. לכאורה, הזעם שכך: המפלגות האנטי־חרדיות לא רשמו גידול בכוחן והמפלגות החרדיות לא התכווצו.
אבל הסכמת בנט וסער להקים ממשלה עם ליברמן כשר אוצר, על אף קריאות הגוועאלד של יהדות התורה וש"ס ("שר השנאה"; "ההיסטוריה לא תשכח" ועוד ועוד) מעידה שדבר לא נשכח. שנת הקורונה האירה בזרקור את ההזנחה המתמשכת שנקטה מדינת ישראל כלפי שני מגזרים: הערבי והחרדי. ברוב ימי הקורונה, רוב התחלואה הייתה מרוכזת באחד משתי החברות האלה או בשתיהן גם יחד. הישראלים הפסיקו להדחיק את מאה שערים, ביתר עילית, אום אל פאחם ובועיינה נוג'ידאת.
התוצאה הבלתי מתוכננת – אולי סוציולוגים יוכלו להסביר בעתיד – הייתה מאלפת: התקרבות בין הערבים ליהודים והתרחקות בין החרדים לחילונים. כמובן שקדמו לכך שלושה סיבובי בחירות שבהן הכורח הפוליטי הוביל את מחנה המרכז־שמאל לצאת נגד ש"ס ויהדות התורה בגלל שותפותן עם נתניהו ("ממשלת אחדות חילונית") ולגייס תמיכה ברשימה המשותפת. הוביל לכך גם הרומן בין הימין ומנסור עבאס. אבל מהתוצאה אי אפשר להתעלם: ראשי שתי מפלגות ימין ועוד שתי מפלגות מרכז הולכים בלב פתוח ובנפש חפצה לממשלה בלי החרדים ובתמיכת הערבים. זו התפתחות פוליטית בממדים היסטוריים. האסון במירון, ותמונת תושבי טמרה מכינים צל וכיבוד לניצולים, תהיה העיטור הגרפי של האירוע.
