מי ייתן להם חליפתו

את התיאור הנוגע ללב ביותר על הרב עובדיה יוסף בזקנתו המופלגת השיגה לפני כשנתיים התוכנית 'עובדה'. מצלמה שהוצבה בחדר עבודתו תיעדה אותו שקוע בלימודו מבוקר עד ליל, מדלג בעיניו מספר לספר. מדי כמה דקות נכנס פוליטיקאי או עוזר, והתעקש להפריע את לימודו של הרב כדי לברך, להכריע במחלוקת עסקנית או כדי לקבל החלטה בשביל הסיעה.

היה ברור למדי לאן נמשך לבו של הרב, והיה גם ברור מהי המהומה הפוליטית שמתנהלת סביבו. הרב סבר שש"ס היא כלי לקידום לימוד התורה; כמה מסובביו סברו שהרב הוא כלי לקידומם – וזו, בקצרה, הטרגדיה כולה.

בשנה האחרונה בית הרב הזכיר יותר סיפורים על חצרות מלוכה שוקעות מזמנים אחרים. אחד מראשי ש"ס טען בתוקף שמצלמות המוצבות בבית מתעדות ומנטרות כל מילה שמישהו אומר לרב – דבר שמונע מהמשוחחים עם הרב לתאר לו את המציאות הפוליטית כהווייתה. אחרים טענו שכספים בסכומי עתק מתגלגלים על ידי גורמים מושחתים המקורבים לחצר. ככל שהרב הלך ושחח, התככים סביבו הלכו וגבהו. כמה מהש"סניקים אשר הלינו השבוע על התקשורת שעוסקת בקרבות הירושה בעיצומה של הלוויה פתחו בקרבות אלה ממש הרבה לפני שהרב אושפז ב'הדסה' עין כרם.

"מי ייתן לנו חליפתו" זעקו השבוע בלווייתו של הרב עובדיה יוסף, אבל אפשר להניח שכמה מהזועקים חשבו באותו הרגע גם על חליפתם שלהם.

סטירות מסוג חדש

כדי להעריך לאן הולכת ש"ס, צריך להכיר את קהל הבוחרים שלה. הסקרים הפנימיים במפלגה מלמדים ששישה מ-11 המנדטים שלה שייכים לבוחרים חרדים ספרדים – הגרסה המזרחית של יהדות התורה. זה הגרעין התורני הקשה שמצביע ש"ס מיום שנכנסה אל הכנסת עם ארבעה מנדטים משום מקום, ב-1984. חמשת המנדטים הנותרים נעים על הספקטרום שבין חובשי כיפות סרוגות לחילונים גמורים וכל מה שבאמצע. הם הגיעו לש"ס בגלל החברתיות ונשארו בגלל מרן. שניים מהם למשל עמדו כבר להצביע הבית היהודי בבחירות האחרונות, אבל חזרו הביתה שלושה ימים לפני הבחירות, כשהרב עובדיה יוסף פסק שזה "בית של גויים".

ועכשיו, הנה הדילמה האכזרית של אריה דרעי: אם ש"ס רוצה להישאר מפלגה בסדר גודל דו-ספרתי, היא חייבת ללכת לכיוון החברתי, הכלל-ישראלי. אבל אז היא עלולה להכעיס את הגרעין התורני הקשה; אם היא תנסה לשמור על המנדטים החרדים, היא תאבד כל סיכוי להתחרות על שאר המנדטים במגרש של הגדולים. הגלימה של הרב הייתה רחבה מספיק כדי להכיל את שני הצדדים האלה בכנפיה, וגם היא לא הספיקה בשנים האחרונות. השמיכה של יורשיו קצרה הרבה יותר.

הנה מקבץ כאבי ראש לדוגמה: האם יהיו ברשימה נשים? ספק גדול אם בעיני הבוחר המסורתי מבאר-שבע רשימה של 11 גברים חרדים אפורים בגיל העמידה תהיה מספיק מושכת בעוד ארבע שנים. האם ש"ס תמשיך להיאבק עד חורמה בחוק הגיוס כדי למצוא חן בעיני החרדים, או שהיא דווקא תחזק את התמיכה השקטה בהשתלבות? ומה עם הגיור? מה תעשה ש"ס אם תהיה פריצת דרך מדינית? האם היא תיכנס לממשלה במקום נפתלי בנט ותאבד סופית את הימין, או שהיא תישאר בחוץ ותאבד את התקציבים? ובכלל, מה הסיכוי שדרעי ואריאל אטיאס, שניים שלא מחזיקים בעמדות ימניות, יוכלו להמשיך לשמור על מדיניות העמימות בציבור בוחרים שלפי כל סקר אפשרי הוא הימני ביותר בארץ? תסמכו על אלי ישי שלא יפספס הזדמנות להביך אותם בנושא.

פטירת הרב תופסת את דרעי בעיצומו של מהלך ההשתלטות מחדש על התנועה שממנה הוא נפלט לפני 14 שנה. מי שמשוחח עם חברי הסיעה יכול להתרשם שרובם לא אוהבים את דרעי. גם כך הם התנהלו במושב האחרון כעדר ללא רועה.

המבחן הראשון של דרעי יגיע בעוד עשרה ימים, בבחירות המקומיות. ש"ס מריצה רשימות רבות, אבל היא תיבחן בשלושה מקומות בלבד: באלעד, שם מריצים את צוריאל קריספל מול אחד מבני שושלת פרוש; בבית-שמש, עם ראש העיר המכהן משה אבוטבול; ומעל הכול, בפרס הגדול – ירושלים.

בשבועות האחרונים דרעי תפס מרחק מהמועמדות של משה ליאון, אם בגלל שהעריך שהסיכויים לניצחונו פוחתים ואם כדי לא להרתיע בוחרים דתיים-לאומים שעוינים את דרעי עוד מאז אוסלו. פטירת הרב מחזירה את דרעי למשחק בכל הכוח. אם יפסיד את ירושלים זו תהיה סטירת לחי מצלצלת – ולא מהסוג שהיה חביב על מרן.

נקמת הבית היהודי

הניסיונות לכינוס נכסיה הפוליטיים והכלכליים של ש"ס החלו, כזכור, עוד לפני פטירת הרב. כפי שנכתב כאן כבר, בנט לא זרק את ש"ס מהקואליציה בדיעבד כדי לעשות טובה ליאיר לפיד אלא לכתחילה, כדי לעשות טובה לעצמו ולמפלגתו אחרי שלושה עשורים של הפסדים פוליטיים צורבים לרב עובדיה יוסף. המאבק של הבית היהודי בחזית הבחירות לרבנות הראשית כשל, אבל המאבקים הבאים עשויים להיות מוצלחים יותר.

משרד הדתות של הבית היהודי נערך לפרק מתישהו את תאגיד הענק הרווחי של בד"צ 'בית יוסף'. הדחיפוֹת שספג בהלוויה סגן שר הדתות אלי בן-דהן בטח ידחפו אותו לא להתעכב עם העניין. משרד החינוך של יש עתיד כבר עושה חיים קשים מאוד לרשת החינוך הקורסת 'אל המעיין'.

ספק אם ש"ס תוכל לסמוך גם הפעם על עזרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכן לראשונה בקריירה הפוליטית הארוכה שלו נפתחה בפניו האפשרות לזכות בקולותיהם של מאות אלפי מצביעים מזרחים שהיו עד עכשיו רשומים בטאבו על שם הרב עובדיה יוסף. למפלגה המזדקנת שלו, שאיבדה את קולות הדתיים לבנט ואת קולות העולים לאביגדור ליברמן, זה נכס יקר מדי מכדי לוותר עליו. האינטרס של נתניהו להכניס את ש"ס לקואליציה, שלא היה גבוה מלכתחילה, פחת השבוע משמעותית.

החיוך הרחב של ארנס

בגילו המופלג, 88, טרח ביום ראשון שר הביטחון לשעבר משה ארנס לנסוע אל אוניברסיטת בר-אילן. הוא ביקש כיסא בשורה הראשונה, לא בגלל גינוני כבוד אלא כדי להביט בלבן של העיניים אל בן טיפוחיו לשעבר, בנימין נתניהו, כשזה יישא את נאום בר-אילן 2. ארנס, נץ טורף, בא מודאג ויצא כמעט מאושר. אלה לא המילים, שנשארות קבועות פחות או יותר, אלא המנגינה: "כששואלים מה הוא שורש הסכסוך, יש בדרך כלל תשובה מוכנה – הכיבוש, השטחים, ההתנחלויות וכדומה", אמר נתניהו, וכמעט ירק בבוז את המילה "הכיבוש" מפיו. הוא הזכיר את רצח יוסף חיים ברנר ב-1921, דילג לתרפ"ט, הזכיר את שיתוף הפעולה של חאג' אמין אל-חוסייני וסיים בטיל בכינון ישיר אל נאומו של ברק אובמה באו"ם, שבו הסביר כי הסכם שלום עם אבו-מאזן ירגיע את המזרח התיכון. "במשך שנים אמרו לנו שלב הסכסוך במזרח התיכון זה הנושא הפלשתיני ואיך אומרים? הפרה הקדושה הזאת היא אחת הקורבנות של המהפכה הערבית".

הנאום הבא של נתניהו יהיה ביום שני, בפתיחת מושב הכנסת. מותר להניח ששוב יפרשנו וינתחו כל מילה שלו. אפשר לסכם עם כלל אחד, שילווה אותנו כל הדרך לסיום המשא ומתן באביב הקרוב: כל עוד מתווכחים היכן בדיוק נמצא נתניהו, סימן שהוא עדיין לא הולך לשום מקום.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי