לחתום הסכם שלום ולפרוש

בשביל 28 בינואר 2020 המציאה הערבית את הביטוי "יום עסל יום בסל", רק הפעם שניהם באותו יום: בעשרה לשלוש לפנות בוקר ויתר בפייסבוק על חסינותו. בחמש בבוקר עודכן שבבית המשפט המחוזי בירושלים נפתח תיק פלילי הנושא את שמו. בשבע בערב השיג הכרה אמריקנית בריבונות הישראלית על אזורים נרחבים ביו"ש וירושלים, כולל על הפרקליטות ברחוב צלאח א-דין ועל בית המשפט הסמוך. מן הסתם היה מוכן לאפשר לטראמפ את העברתם לפלסטינים יחד עם טייבה. בשמונה בערב הצהיר נשיא ארצות הברית על תמיכתו בהרחבת גבולות ישראל.

כפי שכבר נכתב כאן לפני כמה שבועות, החסינות הייתה נחוצה לנתניהו גם כדי להפיג חשש כבד בקרב נתח ניכר מבוחריו, שממאנים להאמין ביכולת לנהל מדינה ומשפט במקביל. מה יעשה עם החשש הזה עכשיו? אחת האפשרויות הנשקלות היא קמפיין שיטען כי בהליך קדם-המשפט ישמיעו פרקליטי ראש הממשלה טענות לאכיפה בררנית והגנה מן הצדק. אל דאגה, יסבירו לבוחרים, אחרי הטענות האלה המשפט יתבטל. מה שמעלה את השאלה מה יהיה הקמפיין בבחירות הרביעיות.

ואולי משהו משמעותי עומד להשתנות? האם כשנתניהו קידם את המהלך הדרמטי הוא עשה זאת רק כדי לנצח בבחירות ולהמשיך "לעוד עשור של הצלחות", כפי שטען לאחרונה סרטון חדש של הליכוד? או הפוך, הוא מכיר ונערך לסיומו הקרוב מאוד של עידן. לא לפני הבחירות אבל אולי מיד לאחריהן? לפני שלושה חודשים, בשיחה עם דמות בכירה שבה הציג את מפת הריבונות התקדימית שאותה אימץ השבוע טראמפ, הוא אמר "אם עשיתי את זה, עשיתי את שלי". ואז הוסיף: "חוץ מעוד עניין אחד", כאשר הכוונה, איך לא, לאיראן. למראה התמונות מוושינגטון עולה השאלה האם הוא מכין אי שם כיסא מפלט עוד לפני איראן. עורך דינו המנוח וינרוט הרי המליץ לו "לחתום הסכם שלום ולפרוש". גם הסכם שלום עם אמריקה זה משהו.  

נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שהסתבכותו בפלילים מביאה אותו לשבור ימינה, ולא שמאלה. יעיד על כך מלווהו השבוע, השר יריב לוין, ניצי מאוד ודיסקרטי מאוד. הסקרים שלשום לא העידו על שינוי בתמונת המנדטים, אבל שנה של בחירות אולי השכיחה מאיתנו אמת יסודית: יישום האידיאולוגיה איננו כלי להשגת ניצחון בקלפי, אלא להפך – ניצחון בקלפי הוא כלי כדי ליישם אידיאולוגיה. אם הריבונות תוחל על שלושים אחוז מהשטח ובלי תשלום ישראלי של ממש, נתניהו כבר עיצב את מורשתו המדינית, ללא קשר לתוצאה בקלפי בעוד חודש.

הנה המורשת: ההתנתקות ב-2005 ערערה את ההנחה שמעשים חשובים ממילים. חמישה ימי עבודה משמונה עד ארבע של בולדוזרים הביאו לפינוי שלושים שנה ו-22 יישובים. אבל בדיעבד מתברר שזה היה החריג. עסקת המאה של טראמפ אישרה השבוע, בבלי דעת, אמירה ציונית בת מאה: במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור הגבול. לצדדים הניצים בבחירות חשוב מאוד אם זה יקרה לפני 2 במרץ או לאחריו, אבל הרוב הישראלי המוצק שהתהווה בסקרים בעד החלת ריבונות גם ללא הסכם עם הפלסטינים מעיד שגלגל ההיסטוריה התהפך. יש משהו משעשע בכך שהמילה "פעימות", שאותה המציא נתניהו בשנות התשעים לריכוך העובדה שמדובר בנסיגות, משמשת עכשיו להוספת שטח ולא למסירתו. נתניהו שדואג למנדטים רוצה סיפוח אחרי הבחירות כדי שיהיה מה להבטיח. נתניהו שדואג למורשתו ירצה להבטיח סיפוח עכשיו.

האירוניה ההיסטורית היא שנתניהו היה מדינאי זהיר מאוד ביישום צעדים בלתי הפיכים ביהודה ושומרון עד החקירות, באופן שעורר לא פעם את חמת הימין. אלמלא אויביו בפוליטיקה ובתקשורת התמכרו באובססיביות לשנאת נתניהו ולמאמצי הפלתו, ואילולי הוגש כתב האישום שאליו דחפו בשלוש השנים האחרונות, ספק אם היה פועל לספח. כדי להפיל את נתניהו הם הביאו להגשמת מדיניות סמוטריץ'. על זה הם לא יסלחו לעצמם, וכרגיל – גם לא יסלחו לו.

בת קול מוושינגטון

אין שני אנשים שונים יותר מאלה שנועדו בחדר הסגלגל. האחד אימפולסיבי ומהיר חימה, השני מדוד, איטי ורגוע. אחד הדהים בבחירות בזכות השתלחויות חסרות תקדים במינונן והיקפן, השני הדהים בבחירות הודות לקמפיין שהשתדל להגיד מעט ככל האפשר ובטון מינורי. כשגנץ יצא מהחדר הסגלגל הוא נשם לרווחה: בניגוד להפחדות מראש, האירוע עבר ללא נפגעים וציוצים.  

בני גנץ שמע את דבריו של ג'ארד קושנר בדבר הצורך להקים ממשלה בישראל (ורצוי ממשלת אחדות) על מנת לקדם את דיל המאה. אבל יש גבול למה שיסכים לעשות בשביל השלום, והגבול הוא הסכמה לכהונה – ולו קצרה – תחת נתניהו. "התכנית רק החלה את תפקידה ההיסטורי אבל נתניהו סיים את תפקידו ההיסטורי", אמר לי אתמול. בישיבת הקוקפיט שלשום התגלע ויכוח מה יקרה אם נתניהו יביא את המהלך לכנסת לפני הבחירות: יאיר לפיד הציע להצביע נגד. שלושת הרמטכ"לים הציעו להצביע בעד. בינתיים יצאה בת קול מוושינגטון שהסיפוח מתעכב, לא כל שכן הכנסת, ויושב-ראש כחול לבן יכול היה להמשיך ולהעביר זמן במרכז המגרש. בינתיים הוזמן סקר בהול לבחינת דעת הקהל.

על פי הנתונים שהתפרסמו בעיתונות עולה שבקרב מצביעי כחול לבן יש תמיכה לא מבוטלת להחלת הריבונות, גדולה בהיקפה יותר מאשר תומכי הריבונות בקרב הסיעה. הצבעה בכנסת שלושה שבועות לפני הבחירות היא סיוט אלקטורלי למפלגה שטוענת שאין יותר ימין ושמאל, ופתאום תצטרך להתחלק לימין ושמאל. הסיכוי שעפר שלח יצביע בעד החלת ריבונות זהה לזה שיועז הנדל יצביע נגד. אין פלא שגנץ דיבר שלשום, אחרי יממת שתיקה, בגנות צעדים חד צדדיים ללא תיאום. עמדתו האישית משתלבת פה עם הצורך הפוליטי.

האגף הימני בכחול לבן מנסה להסביר לגנץ שכדאי לו לתמוך. מנדטים שיאבדו שמאלה יוציאו מהכנסת את יוראי להב הרצנו. מנדטים שיאבדו ימינה משמעותם הפסד בטוח בבחירות. נתניהו יעשה כמיטב יכולתו כדי להעמיד אותם בדילמה הזו בשבועיים הקרובים, ועדיין לא ברור אם יצליח.

אידיאולוגיה חטופה

המאמצים החשאיים שהשקיע הממשל בהכשרת הקרקע הישראלית לתכנית טראמפ כללו שלושה אישים: השניים המובנים מאליהם הם המועמדים לראשות הממשלה נתניהו וגנץ. השלישי היה נפתלי בנט.

במשך שבועות ארוכים, לאורך פגישות ממושכות, נועדו נציגי הממשל עם יושב-ראש ימינה. חלק מהישיבות התקיימו בלשכת שר הביטחון, אבל לא תפקידו המיניסטריאלי של בנט היה עילת שיתופו בסוד הכמוס, אלא מעמדו הפוליטי. בנט הוא הגורם המשמעותי ביותר, בעצם היחיד, מימין לנתניהו. בשבע שנותיו בפוליטיקה הקפיד ראש הממשלה לא להיקלע על ידי בנט ושקד למלכודת האופסייד מימין, ואימץ כמעט את כל עמדותיו של שנוא נפשו. ככל שנתניהו הלך ימינה, כך התכווצה "ימינה".

בזמן מערכת בחירות האינטרס הפוליטי העליון של בנט היה להדגיש את השלילי בתכנית: זו הייתה הזדמנות נדירה עבורו לבידול מימין. האמריקנים הבינו שבנט עלול לצאת במסע אולפנים נגד ההכרה במדינה פלסטינית (למרות שזו לא תקום), ההגדרה של בירה פלסטינית ב"מזרח ירושלים" (למרות שאלה בעצם כפרים נידחים) והויתור המשתמע על 70 אחוז (שלא יקרה בעתיד הנראה לעין). מבחינתם, זה היה איום מיידי על יוזמת הדגל של הנשיא. נתניהו לא ירצה לדמם מנדטים ימינה, כחול לבן הייתה מבקרת משמאל, שרי ליכוד היו מצטרפים למרד והתכנית כולה הייתה יורדת לטמיון.

לאחר שורת פגישות הבין בנט שהוא תו התקן הימני לתכנית. היא התגשמות כל מה שהטיף לו מיום כניסתו: ריבונות, אוטונומיה מוגבלת, תנאים קשוחים ביותר לפלסטינים ובלי הסכנה של מתן אזרחות להמוני פלסטינים. הבעיה היא פוליטית. מפלגות גוועות לפעמים לא רק כשהאידיאולוגיה שלהן מתרסקת; לפעמים הן מתות גם כשהיא נחטפת ומוגשמת בידי מפלגות אחרות. כך קרה למפלגת היוקיפ הבריטית ברגע שהברקזיט שאותו קידמה הפך למדיניות של המפלגה השמרנית.

בנט החליט להצטרף למהלך, בתנאי שהריבונות תוחל באופן מיידי. כנדוניה, הוא הביא גם את איילת שקד, ולפגישה אחת עם האמריקנים אפילו את השר בצלאל סמוטריץ'. ספק אם כשחסם כבישים נגד ההתנתקות האמין שר התחבורה שיום אחד יעברו איתו אנשי נשיא ארצות-הברית על מפות סיפוח. הקמפיין של בנט יטען שחשוב מאוד שבמשרד הביטחון יהיה אחרי הבחירות פוליטיקאי ימני שדוחף ליישום התכנית, בוודאי אם יוותרו נתחים להחיל עליהם ריבונות ביום שאחרי.  

האמריקנים גילו בקיאות פוליטית מרשימה בישראל. לא רק בנט: גם הכבוד שעשו לגנץ מעיד על יותר מאשר מה שנראה היה תחילה כאמבוש בשליחות נתניהו. זה היה ניסיון כן לגייס את המפלגה הגדולה בישראל. אפילו הסעיף של העברת טייבה לפלסטינים נראה כתופין לאביגדור ליברמן, שמטיף למהלך כבר שנים. האמריקנים גילו בסקרים שערכו בישראל שזה סעיף בעל פופולריות יוצאת דופן. אלה לא ויתורים כואבים, כי לרוב הישראלים לא כואב לוותר על המשולש.  

ממשלה ציונית ליברלית

בחודש שחלף בין הודעת היועץ המשפטי על כתב אישום, ובין נאום בקשת החסינות של ראש הממשלה, נערכו כמה פגישות בין נתניהו וליברמן. הימים היו ימי הנסיונות העקרים להקים ממשלה. ליברמן ביקש להביא את הליכוד לממשלת אחדות חילונית, ונתניהו – להביא את ליברמן לממשלת ימין-חרדים. ממעל רבץ כענן שחור כבד כתב האישום.

"הבהרתי לנתניהו שאני לא אתמוך בחסינות", משחזר השבוע ליברמן. "אמרתי: אין טעם לבקש חסינות כזו כי ישראל ביתנו לא תתמוך בה. הוא בכל זאת התעקש לבקש אותה, והתוצאה ידועה". הליכוד עוד ניסה למנוע את הקמת ועדת הכנסת. אחר כך למשוך זמן. בסוף ויתר והתקפל. הוא נכנע לקואליציה חד פעמית של כחול-לבן, מרצ-פרץ וישראל ביתנו.

האמנם חד פעמית? "הוא הולך איתם, זה ברור לגמרי", אמר נתניהו בכנס פתיחת קמפיין הליכוד לפני שבוע, כש"הוא" זה ליברמן ו"איתם" זה עם גנץ והעבודה-גשר. במקביל, מבהיר ליברמן בכל מקום שלא יהיו בחירות רביעיות, ולמי שמזכיר לו שהשמיע תחזית דומה גם לגבי הבחירות השלישיות הוא מוסיף שהפעם, בניגוד לעבר, "כבר יש הסכמה על קואליציה. זה סגור".

האם אתה בתוך הקואליציה הזו, התעניינתי אצלו השבוע. בוודאי, השיב. אני הוגה התוכנית.

שמתי לב, המשכתי, שסרטוני ישראל ביתנו כבר לא מדברים על ממשלת אחדות ליברלית, אלא מבטיחים לשמור על ישראל ליברלית. נכון, אישר יו"ר ישראל ביתנו, והוסיף: "יתרה מזו, אני מגדיר את הממשלה הבאה 'ממשלה ציונית ליברלית'".

אם הממשלה המדוברת איננה אחדות, הרי שליברמן הפסיק לבנות על צירוף הליכוד ופרידה של נתניהו משותפיו הטבעיים. אם היא ליברלית, אז גם החרדים וסמוטריץ' לא יהיו בה. אם ציונית, אז הערבים בחוץ. מה נשאר? בשיטת האלימינציה נותרה ממשלה בראשות גנץ, עם העבודה, ליברמן ואולי גם מרצ ו/או ימינה, שתקדם סדר יום אזרחי: תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים, חוק הגיוס.

לפי הסקרים, האגף הימני, הותיק, של ישראל ביתנו, לא נטש על אף שיתוף הפעולה עם גנץ וגם אחרי קמפיין וחצי של עימות ישיר עם הליכוד והחרדים. האגף השמאלי, הטרי, לא הזדעזע גם כשליברמן הודיע השבוע שיצביע בעד סיפוח. בסקרים ישראל ביתנו שומרת על כוחה, פחות או יותר. מכאן שליברמן חופשי לפעול כאוות נפשו ללא חשש מזעם האלקטורט. האם אחרי שלקח מנתניהו את החסינות בשיתוף פעולה עם כחול לבן, בעוד שישה שבועות הוא ייקח ממנו גם את בית ראש הממשלה?

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי