איזה סיוטים כרוכים בהצעות המפתות שמוגשות לבנט * למה נתניהו כבר פחות מתנגד להיות נשיא * מדוע סמוטריץ' התבקש לאפסן את האזהרות שלו בעניין עבאס * והאם יכול להיות שגנץ הפך לפוליטיקאי
משאלה אחת ימינה
הסבב השני היה טרגדיה, השלישי פארסה, הרביעי הוא כבר סיטקום: חלומו הגדול של מחנה השמאל הישראלי הוא כרגע הקמת ממשלה בראשות האיש שהביא לפוליטיקה הישראלית את רעיון הסיפוח. ופסגת תקוותיו של הימין היא קואליציה שתלויה בחסדי מועצת השורא. אפשר גם הפוך: השמאל יתאבל מרה אם מפלגה ערבית תקבל השפעה חסרת תקדים, והימין יישב שבעה אם ראש הממשלה בנט וממלא מקומו סער יקבלו לידיהם את מושכות השלטון. אנחנו חיים בזמנים נפלאים.
בתום שבוע של משחק עקר במרכז המגרש התמונה מתבהרת: באביב הקרוב תוכל לקום רק ממשלה שנתמכת בידי בנט ורע"מ גם יחד. המספרים לא מתחברים לשום קואליציה אחרת. שני הצדדים מעוניינים בבנט, והוא גיבש את דרישותיו. הראשונה שבהן: כהונה בת שנה לפחות בראשות הממשלה, כשהוא ראשון ברוטציה.
הסבירות שהדרישה הזו תיענה גבוהה בהרבה בקואליציה עם השמאל-מרכז מאשר עם נתניהו. זהו השלב שבו שבעת המנדטים של בנט ועמדת המיקוח הנדירה הופכים עושר השמור לבעליו לרעה: בימין, יו"ר ימינה מתקרב אל הנקודה שבה יישרף סופית ויוקע כמי שבגד. ואילו בשמאל, מציעים לו חלום וסיוט גם יחד. חלום חייו כפוליטיקאי הוא להיות ראש הממשלה, סיוטי הלילה שלו כימני הם הממשלה שבראשה מוצע לו לעמוד: מרצ, עבודה, לפיד, בתמיכה ערבית. הוא מבין היטב שזו תהיה ממשלה קצרת ימים וכבדת דמים, שכן כל מפלגה תוכל לסחוט כספים וחקיקה כאוות נפשה. הוא אמור להקים את הממשלה שבה השמאל רוצה, והשמאל אמור לבחור את ראש הממשלה שהימין הדתי מעוניין בו. אשכול נבו כתב פעם ספר על חבורה שבה כל אחד קיבל משהו אחר ממה שביקש. שמו של הספר, אגב: משאלה אחת ימינה.
נתניהו מציע לו פחות: משרד הביטחון, חופן תיקים, כניסה לליכוד בשער הראשי, אולי גם ממלא מקום ראש הממשלה. אבל בנט עדיין מתלבט. ראשי מפלגות השמאל ששוחחו איתו השבוע הציעו לו את המלצתם לנשיא בתנאי שיצהיר בפומבי על פרידה סופית מנתניהו. בתמורה, שמעו ממנו המהום לא מחייב. אם ימשיך בכך, יקבל לפיד יותר ממליצים. נשיא המדינה לא יוכל, במקרה כזה, להטיל על בנט את הרכבת הממשלה. סביר יותר שיילך עם רוב הממליצים, גם אם זה כרוך בהענקת המנדט לנתניהו. לא ברור את מי זה ידהים יותר מהשניים – המטיל או המוטל.
שבע השנים הרגועות
13,801 קולות חסרו לליכוד כדי לקבל את המנדט השלושים ואחת על חשבון הרשימה המשותפת. עוד 4,907 קולות, ובנט היה מקבל מסער עודפים למנדט שמיני. ח"י אלפי קולות ונתניהו היה מוכרז עכשיו למלך העולם, לא ברווז צולע.
אבל הוא צולע. אין בכך חידוש מיוחד: עם כל הכבוד למנדט שנוסף לגוש הימין, למרצ שהתחזקה מעט או לציונות הדתית, מה שהיה בשלושת הסבבים האחרונים הוא מה שקורה גם ברביעי. הנשיא שוב מתלבט על מי להטיל, ובוועדת הבחירות בודקים את מלאי נייר העיתון הממוחזר לקראת סיבוב נוסף.
בכל הסאגה המוכרת לעייפה יש הפעם חידוש אחד ויחיד, שעשוי לשמש חולץ פקקים: הבחירות לנשיאות. בין אפריל ליוני, תלוי מתי יבחר יושב-ראש הכנסת הזמני יריב לוין, תתכנס הכנסת לבחור את נשיא המדינה האחד-עשר. העיתוי הנדיר, בדיוק בזמן שהנשיא היוצא והכנסת הנכנסת מנסים להנדס ממשלה, יכול לתת לנתניהו את כיסא המפלט המרופד ביותר בנמצא: שבע שנים בתפקיד ממלכתי, ממשלת ימין יציבה בראשות הליכוד שקמה בתוך דקות.
לאורך כל השנים האחרונות נתניהו לעג לאפשרות. בטור הזה הוא צוטט אשתקד אומר ש"אם כבר כלא, לא עדיף המקור?". אבל העיתים השתנו, ואולי בכל זאת לא עדיף המקור. סעיף 14 לחוק הנשיא קובע: "לא יובא נשיא המדינה לדין פלילי". לכאורה, הדבר מבשר את סיום המשפט, בפועל ספק אם בג"צ יפרש זאת כחסינות גם ביחס לדין פלילי שכבר הותנע. ובכל זאת, אם ההיגיון בהחזקה בכס ראש הממשלה בזמן משפט היה לגרום לשופטים לזכור שאין מדובר בעוד משפט, הדבר חל גם על הנשיאות. בהבדל אחד: פה ממתינות שבע שנות כהונה ללא הפרעה, לא מערכת בחירות אחת אחר השנייה ברצף.
נתניהו עדיין שולל את היוזמה, אבל בעוצמה פוחתת והולכת. יש כמה בעיות שטרם נפתרו: ההצבעה כרגע חשאית, אם כי סער ובנט ישמחו לשנות את החוק להצבעה גלויה, כבר שונו פה סעיפים דרמטיים יותר בחוקי יסוד. יש גם את שאלת היורש: אם נתניהו מאמין שיזוכה במשפט, מן הסתם יבקש להתפטר מהנשיאות ולהתמודד שוב על ראשות הממשלה. גם זה די פתיר: הוא יכול להביא לכך שהטלת הממשלה תורכב על מי מנאמניו הוותיקים בליכוד, דמות ממלכתית יחסית שתהיה מקובלת על סער, בנט ושאר מפלגות הימין. מבית הנשיא הוא יוכל לשמש כדמות מרכזית במדיניות החוץ הישראלית. שני פקסים – מי עוד שולח פקסים? – נחתו השבוע במשרד ראש הממשלה, עם פרטים דומים. נתניהו קרא, ולא הגיב עדיין.
לחסל את המשותפת
עם 170,000 קולות שהושגו מול כל הכוחות החזקים בחברה הערבית, מנסור עבאס יכול לעשות עכשיו מה שהוא רוצה. ודי ברור מה זה: ככל שיתאפשר לו, יו"ר רע"מ רוצה ללכת עם הימין הישראלי.
אבל אפילו זה לא העיקר. ההליכה עם הימין היא רק אמצעי, להשגת מטרת העל של רע"מ: חיסול הרשימה המשותפת. אחרי שהשיג את ההגמוניה בחברה הערבית בבחירות האחרונות – 4 חברים לעומת השלושה של חד"ש או השניים של תע"ל – עבאס מעוניין להשמיד פוליטית את עודה וטיבי. הוא רוצה תקופה ארוכה שבה הוא יהיה האיש על השיבר של הכספים והחקיקה, וטיבי ועודה יירקבו באופוזיציה, מאבדים את שאריות הרלבנטיות וההשפעה שלהם. היו ימים שבהם החרדים הספרדים נסמכו על שולחן אגודת ישראל. אחר כך הקימו מפלגה שהייתה גמישה בהרבה מהאשכנזים בשותפויות הפוליטיות שלה. וכבר שלושים שנה שש"ס גדולה ומשפיעה יותר מיהדות התורה. עבאס רוצה להיות ש"ס.
זו הסיבה שהסיכוי שרע"מ תלך עם לפיד לממשלת 61 של מרכז-שמאל-ערבים קלוש; לא רק בגלל סער ואנשיו שנרתעים מהישענות על תמיכת המשותפת, אלא כי בממשלה כזו אין לרע"מ שום יתרון על טיבי ועודה. לא בשביל זה עשו את כל הדרך.
לכאורה, נותרה עוד אפשרות אחת: ממשלה מבנט ועד מרצ בתמיכת רע"מ, אבל עבאס איננו סבור שהיא תאריך ימים, ובעיקר, כפי שאמר השבוע לאנשיו, "אין לנו כוח לעימותים יומיומיים על להט"בים, שזה גורל קואליציה כזו". השבוע בשיחות עם ראשי מפלגות המרכז-שמאל הוא אמר משהו בסגנון "קחו אותי אל מנהיגכם". אבל איש לא ידע לומר לו מי בדיוק מנהיג את הגוש.
בינו לבין הגשמת החלום עומד כעת בצלאל סמוטריץ', שמתנגד לחיבור כזה בדיוק מהסיבות שעבאס תומך בו. יו"ר הציונות הדתית לא פוסל את החיבור הזה עקרונית, אלא מעשית: הוא סבור שמה ששומר על הימין הוא שיעור ההשתתפות הנמוך של ערביי ישראל בבחירות. אם ירגישו השפעה הם יפקדו את הקלפיות בשיעורים גבוהים יותר מהיהודים, כמו שקורה בבחירות המקומיות במגזר. זו תהיה בכייה לדורות, הזהיר סמוטריץ' את נתניהו. זה, בתגובה, ביקש ממנו לא להתבטא עוד, לפחות כדי לא להבריח את עבאס לזרועות השמאל. ספק אם החשש הזה ממשי: אם לא תסתייע ממשלת ימין, עבאס יעדיף כבר בחירות חדשות. נאומו אתמול נועד להכשירו אותו גם אצל הסמוטריצ'ים.
יש לו עתיד
אריאל שרון הסתובב אבוד במסדרונות הכנסת בכהונתו הראשונה. לקחו שנים עד שלמד לתמרן בפוליטיקה כמו שתמרן בחולות סיני. ליצחק רבין הייתה קדנציה ראשונה קטסטרופלית, ורק בשנייה הבין את העסק. אהוד ברק היה פוליטיקאי משופשף בהרבה אחרי הקאמבק מאשר לפניו, כאשר הצליח לאבד את ראשות הממשלה בתוך שנה וחצי.
הפוליטיקה הישראלית מתנהלת עכשיו בפאסט פורוורד: בני גנץ יחל בשבוע הבא את כהונתו הרביעית כחבר-כנסת. האם, במלאת שנתיים בלבד לכניסתו לפוליטיקה, גם הוא פותח עכשיו פרק ב', מוצלח בהרבה? האם למד סוף סוף פוליטיקה? האם החל הסיבוב השני של בני גנץ?
הראיות מלמדות שיש מצב: הוא נכנס אל הבחירות כז"ל כמעט ודאי, אך יצא מהן גדול מסער ובנט, המפלגה הרביעית בגודלה. הזמן עובד לטובתו, שכן בכל יום הוא מתקרב עוד קצת אל כהונת ראש הממשלה. אם תהיינה בחירות חדשות, סער ובנט בסכנת מחיקה, אך הוא עשוי רק לגדול. הקמפיין כבר כותב את עצמו: תנו לי את הכוח להיות ראש הממשלה שלכם. אם סער יחבור אליו, תרחיש שכבר נדון בכמה סלונים, הוא עשוי להוות איום על נתניהו ולפיד גם יחד: שני אלה חבטו בבחירות בתקרת הזכוכית שלהם, אך הוא עשוי להביא גם מהימין וגם מהמרכז-שמאל. לעת בלותו אולי תהיה לו עדנה. האם אחרי הפוגה מתודית קלה, גם הבחירות הבאות תעמודנה בסימן נתניהו נגד גנץ?
האינטרס של לפיד ונתניהו גם יחד הוא לבטל מהר ככל האפשר את סעיף החוק שמחזיק את תקוות ראשות הממשלה של גנץ בחיים. זה הסעיף שבשלו גנץ מתחמק באלגנטיות של פיל אפריקני מהתחייבות להמליץ על לפיד ("אהיה האצבע השישים ואחת שלו", קבע אחרי שווידא שאין לשותפו לשעבר שישים), וזה גם מה שמפחיד את נתניהו מהליכה לבחירות חדשות. יש בכנסת 112 אצבעות לביטול הרוטציה, אין להתפלא אם ייעשה בהן שימוש בקרוב.
