זכרונות מהסיירת: כשברק ונתניהו הלכו יחד לקולנוע

כשבנימין ושרה נתניהו הלכו מדי פעם לקולנוע בכהונה הראשונה, בשנות התשעים, הם נהגו להתלונן שלעולם לא יידעו מה הסוף של הסרט. השב"כ, צרוב רצח רבין, היה מגניב אותם לאולם אחרי שהאורות כבו, ומוציא אותם חמש דקות לפני שהם נדלקו מחדש. השבוע השב"כ דווקא איפשר לראש הממשלה להישאר, אבל את הסוף של הסרט שבו צפה יחד עם עוד 500 איש בסינמה סיטי בירושלים הוא ממילא מכיר כבר 43 שנה.

הפקת 'סבנה' הושיבה את נתניהו, ברק ופרס זה לצד זה בשורה אחת והפגישה אותם עם דמויותיהם הצעירות ביממה הדרמטית ההיא על המסלול בנתב"ג. זוהרו של מבצע החילוץ ההרואי הועם באור היקרות של מבצע אנטבה, ארבע שנים אחר כך. העיבוד הקולנועי החדש של נתי דינר וקשת מחזיר את הכבוד למבצע סבנה, וגם ל-16 הצעירים, כמעט ילדים, שהשתלטו על המטוס בסרבלים לבנים.

מקומץ הלוחמים שפרץ למטוס יצאו שני ראשי ממשלה, סגן רמטכ"ל וראש מוסד אחד. התמונה של ברק על כנף המטוס, מעל גופת מחבל הרוג, הייתה מרכיב מרכזי במסע הבחירות של 1999: בסיועה הוא ביצר את דימוי הגבר-גבר, והדיח את המפק"צ נתניהו, שהתחבא בשולי הפריים, ירוי בזרועו.

כשפרס מודה לנתניהו על חלקו במבצע, וכשברק ונתניהו משחזרים יחד את 90 שניות המבצע, אתה תוהה מה ביניהם העיקר ומה הטפל: האקדחים על סבנה או הסכינים בבחירות. האם הבחירות היו רק משחק כוח בין שני חברים לנשק, או שהמאבק על ראשות הממשלה הפך את סבנה לזיכרון נעורים מעומעם? ביחסים המורכבים בין נתניהו וברק אפשר לאתר עד היום את עקבות סיירת מטכ"ל.

"לא תמיד יוצא לך סבנה", אמר נתניהו בגילוי לב בנאום שאחרי, ואפשר היה לשמוע שם לא את הסגן הצעיר מ-1972 אלא את ראש הממשלה שחתם על טופסי שחרור של אלף מחבלים ב-2011. חוליית החוטפים דרשה אז את שחרורם של 300 מחבלים בתמורה לכ-100 הנוסעים. אחרי האינפלציה הדוהרת בחיי חטוף ישראלי, מה שנתפס בשנות השבעים כמחיר בלתי נסבל היה נחשב היום מחיר מבצע: במחיר של גלעד שליט אחד ב-2010 אפשר היה לשחרר ב-1972 שלוש סבנות ועוד יישאר עודף. האם נתניהו וברק, או נתניהו ויעלון, או אולמרט וברק היו מורים היום על אותו מבצע עתיר סיכונים, שבכלל השתבש לחלוטין ורק בנס נגמר ללא נפגעים?

הכוכבת הלא מוכרזת של הסרט לא הוזמנה לבכורה. קוראים לה תרז הלסה, והיא המחבלת שנוטרלה על ידי ביבי הצעיר רגע לפני שהפעילה את חגורת הנפץ על גופה בחזית המטוס. "הפעולה מאוד הצליחה כי בכל מקום שהלכת אחר כך היו מדברים על העם הפלשתיני", היא אומרת בסיום הסרט. הזמן מקצר את הטווחים: שלושה שבועות בלבד אחרי סבנה הגיע הטבח של קוזו אוקומטו בנתב"ג; ארבעה חודשים מאוחר יותר בא תורו של טבח הי"א במינכן. שתי המחבלות שוחררו בעסקת ג'יבריל.

בעברית שוטפת, פרי ילדותה בעכו, הסבירה הלסה למה ראוי היה לפוצץ 109 בני אדם כדי להילחם ביישות הציונית. "לחיות בהשפלה זה לא חיים, עדיף למות עם הראש שלך למעלה", ספדה למפקד המבצע, עלי טהא אבו-סנינה. ואז הגיע הרגע המדהים, האבסורדי מכולם בסרט, והוא לא התרחש על המסך: בחסות החשיכה, קומץ של צופים מחא כפיים לדברי השטנה של המחבלת. מעניין אם ברוח הסולידריות עם מאמא תרז, היו מוחאים כפיים גם לניסיון השתלטות של מחבלים על האולם שבו ישבו יחד עם שלושה ראשי ממשלה בערב ירושלמי קריר.

 

(פורסם ב"מקור ראשון")

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי