בעשרים ותשעה במאי ההלם ניכר על פניהם של חברי הכנסת שזה עתה פיזרו עצמם לדעת. שלשום בלילה הם ביצעו את ההתאבדות ההמונית כמעט כלאחר יד, כעדר כבשים צייתן שאפשר לפעמים לראות בכבישים מבין סורגי המשאית מצטופף בדרך אל המשחטה.
מאחורי ההתלבטות הקצרה שלשום בלשכת ראש הממשלה סביב הויתור על החסינות עמדה סוגיה מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון. באופן מוזר למדי, השארת הנושא על סדר היום איננה רק אינטרס של גנץ אלא גם של נתניהו עצמו. הסקרים מעידים ששליש מבוחרי הימין אינם רוצים שנתניהו יכהן תחת כתב אישום. אבל באותה נשימה הגוש עדיין שומר על כוחו ברוב הסקרים. איך זה מסתדר? הרי נתניהו כבר עם כתב אישום. בכחול לבן רואים בנתון הזה אמירה מוסרית של המצביעים, בליכוד רואים בה אמירה תפעולית. דהיינו, שתומכי הימין מודאגים מהיכולת לניהול מדינה במקביל לניהול משפט, אבל אם יידעו שבזכות החסינות לא יהיה משפט, מבחינת רובם הבעיה נפתרה.
מלאכתו של גנץ בשמונים הימים הקרובים פשוטה יחסית: עקומת הלמידה שלו מרשימה, והמסר, החלפת נתניהו, פשוט. אצל יריבו העניינים מורכבים יותר. הנה המלכוד של נתניהו, בהנחה שינצח בפריימריז: מצד אחד, הבייס שלו נלהב לקמפיין "אני מאשים" נגד הפרקליטות והמשטרה. מצד שני, קמפיין דומה נגמר בספטמבר בצליעה קשה, והבריח קולות של ימין רך לכחול-לבן. על הפרק עלו עוד אפשרויות: למשל, לבשר שזו הכהונה האחרונה של נתניהו, והוא זקוק לשנתיים-שלוש כדי לספח את הבקעה, לחתום ברית הגנה ולשפר את הכלכלה. למשל, להציג הפעם נבחרת עם רמזים ברורים ליורשים. ועדיין, הטסתם ארצה של יועצי הקמפיין של טראמפ מבשרת על קמפיין טראמפי, לוהט, נגד הגילדה המשפטית. שנאמר: פעם שלישית – גילדה.
מספר הקסם בבחירות האלה איננו רק 61, לכל אחד מהגושים, אלא 56. הבחירות החדשות נכפו עלינו כיוון שכל צד משוכנע שמצבו לא יורע. אם אם בלוק הימין יגיע למספר הזה, ויתחזק במנדט, הוא יקעקע את ההנחה – האולי מוצדקת – של כחול לבן, שקו המגמה של הימין ונתניהו הוא היחלשות. במקרה כזה, אפשר להניח שאולי בכל זאת תהיה אחדות. כמעט כל מספר אחר, למעט התרסקות טוטאלית של הימין, יוביל כנראה לעוד סבב של בחירות. ניחא, התרגלנו.
ערב מול גלעד
ההגרלות במונדיאל מזמנות לפעמים משחק רבע גמר מעניין יותר מהגמר עצמו. האם זה גם המצב בבחירות 2020? הרי הקמפיינים של ליברמן, גנץ ונתניהו יתנהלו מתוך שינה. גם זמן לרישום מפלגות חדשות אין כמעט. החדשה המעניינת היחידה תהיה הבחירות לראשות הליכוד.
ההתכתשות שהתנהלה השבוע בין סער ונתניהו על מועד הפריימריז משקפת משהו עמוק יותר: נתניהו רוצה להקדים כדי לשלול מיריבו את האפשרות להוציא כספים, וכל עוד הסקרים לליכוד סבירים יחסית (בניכוי זה הגרוע מאוד ששודר השבוע בערוץ 13). סער צריך זמן כדי להקטין את היתרון התקשורתי והארגוני המובהק שממנו נהנה ראש ממשלה שהוא גם יו"ר התנועה, וכדי שהמתפקדים יפנימו את חוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא קיווה ליותר אבל הסתפק בשבועיים של קמפיין. המסר יהיה פשוט: ב-2020, או שבנימין יסיים, או שהימין סיים.
לרשות סער עומדים שלושה כוחות מהחשובים בליכוד: התעשייה האווירית של חיים כץ, חלק מהמתנחלים ואת רוב הליכודניקים החדשים. אבל זה לא יספיק מול כל שאר סיעת הליכוד, חוץ מיואב קיש ומיכל שיר. כדי להציב תחרות אמיתית הוא זקוק לעוד בכיר אחד: יולי אדלשטיין, או גלעד ארדן. הסיכוי שיו"ר הכנסת יילך נגד נתניהו בפומבי אינו גבוה, גם בשל אופיו הזהיר וגם בשל המירוץ העתידי שלו לנשיאות.
מה שמשאיר אותנו עם ארדן. בליל הבחירות האחרון, ב-17 בספטמבר, האחרונים לפרסם הודעת תמיכה בנתניהו היו, בסדר הזה, ארדן וסער. מאז נתניהו משוכנע שהשניים מתואמים. ריצה משותפת של הצמד גימל-גימל תהיה אתגר משמעותי בהרבה לנתניהו. ארדן הרי לא זכה לטיפול המיוחד שקיבל סער. חוץ מבתמלילי שרה נתניהו, הוא לא סומן כשותף של השמאל או התקשורת. הכוח של שניהם יסחוף עוד כמה חברי כנסת ויפתח את המירוץ.
סער בילה בחודשים האחרונים הרבה ערבים מול גלעד. מה יש לך להרוויח, אמר לו מן הסתם סער. הרי ממילא תצטרך להעיד בתיק 4000; אפיקי הקידום שלך אצל נתניהו חסומים; כשר לביטחון הפנים סומנת שלא בצדק כאחראי לחקירות. אצלי תוכל להיות השר הבכיר. ארדן, מנגד, רואה בעצמו עדיין מועמד לראשות הליכוד אחרי נתניהו. יחסיו עם סער לא מהמשופרים כבר שנים. ובאווירת המכירה הכללית של הקמת קואליציה בישראל, גם אם הליכוד יזכה בבחירות, ממילא הוא לא צפוי לשדרוג משמעותי. שתיקתו הנמשכת חייבת להסתיים, לכאן או לכאן. בעיתוי הנוכחי אין בכוחו להיות יושב-ראש הליכוד, אבל בנסיבות מסוימות הוא עשוי להשפיע על זהותו.
חתונה באופרת סבון
במסגרת הסרט "לקום אתמול בבוקר" שאליו נקלענו כולנו כשחקני משנה, יחזרו לחיינו כל הדילמות המלבבות: האם מרץ ופרץ ירוצו יחד? ומה יעשה הימין?
כשיושב-ראש העבודה סירב בבחירות האחרונות להתאחד עם מרצ וברק, ההנחה של כולם הייתה שהוא מעדיף לסכן את הגוש כולו כדי להיות שר אוצר תחת נתניהו. פרץ ויתר על כל הפיתויים מהליכוד, אבל גם ערב הבחירות לכנסת ה-23 הוא רוצה לבד.
מרצ על כל אגפיה רוצה מאוד באיחוד, בטח אחרי חווית הקיץ הלא אטרקטיבית עם אהוד ברק. פרץ, מנגד, משוכנע שחבירה למרצ תבריח את אחרוני המצביעים מהפריפריה, תשאיר את העבודה בגוף המאוחד על 3-4 מנדטים, כולל אורלי לוי, ולא תסייע. אם ייאלץ לחבור בגלל ירידה פתאומית בסקרים, הוא כבר מעדיף לעשות זאת עם כחול לבן. בפגישותיו עם גנץ עלתה האפשרות הזו. היא לא מעוררת חשק מיוחד בשני הצדדים, זה בגלל אובדן העצמאות והפתק "אמת" וזה – בגלל הדימוי השמאלי שממנו כחול לבן בורחת ודי בהצלחה מאז היווסדה. אחרי שלושה פיזורי כנסת, בשני הגושים מתייחסים לחיבורים כאלה כמו שתסריטאים של אופרות סבון עתירות עונות מתייחסים לחתונות: אירוע קצר מועד לצורכי התארגנות מחדש.
נאום הנשיא
כשדונלד טראמפ נעמד במוצ"ש בהוליווד, פלורידה, מאחורי דוכן הנואמים בעל החותם הנשיאותי ושני הפרומפטרים השקופים, הצעיר היהודי שלידי סימס לאשתו: "אחזור הביתה אחרי שהאידיוט יסיים לנאום".
חצי שעה אחר-כך, הוא נעמד והריע. האידיוט נתן נאום מבריק.
ממרחק של עשרה מטרים, טראמפ נראה חכם בהרבה, מתוחכם בהרבה, מהדימוי השרלטני שיצא לו. מבלי להיכנס לדיונים ערכיים סביבו די ברור שהוא לא אוחז במשרתו הנוכחית במקרה. נאומו היה מלאכת מחשבת של אלתור מאורגן, ספונטניות מתוכננת, ותיבת מסרים מבהילה באפקטיביות שלה. "אני יודע שחלקכם לא סובלים אותי, למעשה גם אני לא סובל אתכם", אמר לאגף הליברלי באולם, בכנס הקהילה היהודית-אמריקנית, "אבל אתם תצביעו לי, כי אם פוקהונטס תיבחר לנשיאות אתם תשלמו מאה אחוז מס ותפשטו את הרגל בתוך שעה". באותה רוח, גם אי אזכורו את נתניהו לא בהכרח מקרי.
לכהונתו הראשונה הוא נבחר למרות אחוזי התנגדות חסרי תקדים, כי את הילרי סבלו עוד פחות. טראמפ הוא מקרה נדיר מאוד, אבחנה אישיות ישראלית בכירה בתפקיד ממלכתי. הוא נהנה מרצפה גבוהה של תמיכה אבל מתקרה נמוכה. שיעור התמיכה בו יכול לנוע בין 44 ל-52 אחוז. לא יותר, לא פחות.
בניסיון להתרומם, הוא פונה למקומות לא צפויים. שמונה אחוז בלבד מהשחורים הצביעו לו בבחירות הקודמות. מאז התקוטט בטויטר עם גיבורים אפרו-אמריקנים, למשל כוכבי הפוטבול שסירבו לשיר את ההמנון; או כשהשתלח בחבר הקונגרס אלייז'ה קמינגס מבולטימור והגדיר את מחוז הבחירה שלו "מגעיל ושורץ חולדות ומכרסמים". השחורים ראו זאת כגזענות בוטה.
אבל עכשיו טראמפ מנסה לפנות אל הראש שלהם. המסר שלו פשוט: הדמוקרטים רק דיברו, ואני עשיתי. הוא מנופף ברפורמה של חתנו ג'ארד קושנר, דיל שלשם שינוי כן הצליח: רוב יוצא דופן של 87 סנאטורים משני צידי הבית התאחדו בעידן המקוטב ביותר של הפוליטיקה האמריקנית כדי לתמוך במהלך שאמור להקטין את המספר המבהיל של אמריקנים מאחורי הסורגים: למעלה משני מיליון איש, כמעט אחוז מהאוכלוסייה. רובם המכריע של האסירים הם שחורים.
באמצעות המהלך הזה, כמו גם ירידה באבטלה ועלייה בשכר, טראמפ מבקש הישג צנוע: 12 אחוז מקולות השחורים. יחד עם עלייה דומה אצל ההיספנים, זה אמור להספיק לו לעוד ארבע שנים. באופן מוזר, מה שעומד בדרכו של טראמפ זה הוא עצמו. ההתבטאויות שלו פוגעות במה שהשיגו מעשיו.
כרגיל, גם זה אולי לא זהה למה שקורה בישראל, אבל מתחרז. ברשימה המשותפת כבר הודו שתכנית 922 של ממשלת נתניהו-כחלון היא הדבר המשמעותי ביותר לטובת המגזר הערבי. באפריל המצביעים נמנמו והימין כמעט השיג רוב. אבל אז הגיע חוק המצלמות, והעימות של נתניהו עם עודה, והמצביעים הערבים סערו אל הקלפיות וכיווצו את הימין. בבחירות, בסוף, הכל דיבורים.
