בראשית היה בישראל ויכוח על חלוקת הארץ. צד אחד הציע לחלק אותה, הצד השני דרש להיאחז בכל סנטימטר. בשלב מסוים המחנה השני החל לתמוך בנסיגות, קודם בסיני ואחר כך נסיגות מסוימות ביהודה ושומרון. אבל המחנות לא התפרקו, להפך: מעכשיו קראו להם "ימין" ו"שמאל".
ב-1994התייצב בראש הימין בנימין נתניהו. אישיותו, אופיו, והעובדה שהוא מחזיק בביוגרפיה שהייתה אמורה להציב אותו בראש השמאל הגבירו את האהדה כלפיו בקרב תומכיו, ואת ההתנגדות לו מצד מתנגדיו. הסתייגות הפכה להתנגדות, התנגדות הפכה לשנאה ולתיעוב.
בשמונה מערכות הבחירות שהיו בדור האחרון, נתניהו עמד בראש הליכוד שש פעמים. ובכל שש הפעמים הבחירות היו משאל עם על נתניהו. רוב הימין הצביע לו גם בפעמים שבהם פינה את חברון, חתם על הסכם וואי ותמך בנסיגה משמעותית מהגולן; והשמאל ניסה להפיל אותו מיד כשנחת בנתב"ג אחרי שלחץ יד לערפאת, תיעב אותו יישם מדיניות כלכלית שהיטיבה לא פעם עם השכבות המבוססות בישראל. אם בוחרי נתניהו אינם רציונליים, גם מתנגדיו לא.
וכך במקום ימין נגד שמאל, המחנות האמיתיים בישראל הפכו ל"רק ביבי" ו"רק לא ביבי".
בשנים האחרונות ניכרת התעייפות מנתניהו במחנה הימין. היא ניכרה היטב בנדידה ההמונית של מצביעי המחנה לבנט וללפיד בבחירות 2013, והיא בלטה מאוד בקבוצות המיקוד המפורסמות של הליכוד בפתיחת מערכת הבחירות האחרונה. מסע הבחירות האפקטיבי של הליכוד התבסס על ההנחה שבוחריו יחזרו הביתה אם ישתכנעו שהשמאל עלול לחזור לשלטון; ורגעי השיא שלו היו כשתומכי הימין התפוצצו מהמתקפה התקשורתית נגדו וממה שזיהו כצביעות ביחס השמאל למנהיגם. הסלידה מהמתקפות על נתניהו ניצחה את העייפות ממנו, ולכן ככל שמצבו של נתניהו הורע, הוא השתפר. או בקיצור: מ"רק ביבי" מול "רק לא ביבי" הגענו אל: "רק לא ביבי" מול "רק לא 'רק לא ביבי'".
רק כך אפשר לפרש את אירועי השבועיים האחרונים במערכת הפוליטית, שבהם השמאל מחבק שר ביטחון שתומך בחזרה לחומש ומתעב את רעיון שתי המדינות, ואילו הימין שש על מינוי שר ביטחון שרוצה להעביר את גבול פלסטין בכביש שש. כי הכל נבחן לא על ציר של ימין שמאל, ולא על נסיגות, דת ומדינה, כלכלה, חברה או נושאים אזרחיים: הכל נמדד בשאלה: האם זה מאריך את שלטון נתניהו, או מקצר אותו?
האם נוצרה במהומה האחרונה המסה הקריטית של מתנגדי נתניהו במחנה הלאומי שתצליח להחזיר את הדיון לימין מול שמאל? האם בנט, כחלון, סער ועכשיו יעלון יוכלו לשכנע את ה"בייס" של נתניהו שאפשר לנטוש אותו ועדיין לשמר שלטון עם עקרונות לאומיים? הרי כבר די ברור שהדרך לנצח את נתניהו עוברת בימין או במרכז-ימין, לא בשמאל.
יאיר לפיד, מכונת קמפיין משומנת עם ייעוץ אמריקני משובח, הסיק מזה כבר מזמן את המסקנה שלו: בבחירות הבאות הוא לא יתקוף את נתניהו, לא יגיד ש"זה אני או הוא", לא ישכור את ראובן אדלר כדי לטעון שביבי שקרן. הוא יאמר משהו בסגנון מה שאמר אולמרט על טדי קולק בבחירות 1993 לראשות עירית ירושלים: אוהבים אותך ביבי, אבל די. עשית הרבה בשביל המדינה, אבל הגיע הזמן למשהו חדש. ומה יעשה יעלון?
הצעת הגשה
על קופסאות קורנפלקס מופיעות לפעמים תמונות מפתות מאוד: הפתיתים הזהובים נחים בין פירות יער טריים, שוחים בשמנת. אבל באותיות קטנות נכתב: "הצעת הגשה". כשפותחים מגלים רק את הקורנפלקס.
הצהרות ליברמן על מיטוט חמאס, חיסול הניה, מיגור הפיגועים וחקיקה אזרחית היו בסך הכל הצעת הגשה. בטקס החתימה שלשום הוא ונתניהו נשמעו כביילין ולבני. זה מדבר על הזדמנויות אזוריות גדולות, וזה מבטיח להיות שקול ומדוד. לאן נעלמו הבטחות המיגור, ההפלה, החיסולים והערבים הנוהרים?
ליברמן הוא הסוגייה הפחות מעניינת כאן. הוא כבר דילג בעבר באלגנטיות על הבטחות בחירות. מבחינתו, הקריירה הפוליטית שלו תאותחל מחדש בשלישי הקרוב, כשיסקור את מסדר הכבוד של צה"ל בקריה. מה שעשה או אמר עד אז לא כל כך חשוב. הוא ממילא יימדד בעוד שנתיים או שלוש על תפקודו כשר הביטחון.
נתניהו מעניין יותר: כבר כמה שבועות, בעקשנות, הסתננה שוב לנאומיו אורחת מן העבר: המילה שלום. עד לשבוע שעבר אפשר היה לחשוב שמדובר בשמן רטורי שיחליק פנימה את המחנה הציוני. אבל חזרתו עכשיו מעידה שמדובר אולי במשהו רציני יותר. ממשלת הימין פלוס פלוס מתחילה את דרכה בקיץ מדיני רגיש: יוזמות מדיניות מתרגשות עליו מצרפת ומסעודיה, אובמה מצנן במקרר את נקמתו הארוכה, הימנעות מוטו על החלטות דרמטיות במועצת הביטחון. אם הרצוג היה בפנים זה אולי היה מספיק. אבל מי יתרוצץ עכשיו בעולם בשבילו? סופה לנדבר?
את מה שלא הסכים לתת להרצוג בכתב, ייתכן שנתניהו יצטרך להעניק לעולם במעשים. והכי מוזר, יהיה לו קל יותר להעביר את זה עם שר הביטחון ליברמן מאשר עם שר הביטחון יעלון. האחרון הוא זה שנתפס בוושינגטון כאידיאולוג נוקשה והוחרם למעשה על ידי צמרת הממשל. ליברמן נתפס כפרטנר כבר למעלה משנתיים, מאז ששבר שמאלה בהתבטאויותיו. רק בחורף שעבר הוא פרש את תכנית השלום שלו, שכוללת נכונות לפינוי התנחלויות.
זה לא שהשלום בדרך, וגם אין צורך להכין את הבולדוזרים. אבל השבירה ימינה בכנסת אולי תוביל את נתניהו וליברמן לתיקון שמאלה בטרקליני העולם.
