הרבה מספרים מתרוצצים בראשו של בנימין נתניהו בימים אלה: הראשון, הוא הנתון הפנטסטי של 30 מנדטים לליכוד בסקרים, בתקופה שאחרי שליט ולפני המהומה הבאה. בסקרים האלה, איש איננו מאיים על מעמדו של נתניהו כאיש שירכיב את הממשלה הבאה: לא ליברמן, לא יחימוביץ', בטח שלא לבני החבוטה. רק דבר אחד מצער אותו בין שפע הנתונים הנפלאים. זהו המשפט הקבוע בתחתית כל עמוד: הנתונים נכונים ליום עריכת הסקר.
מנגד, ישנו מספר נוסף: 4. זה מספר הפעמים שבהם ראשי ממשלה בדור האחרון הקדימו בחירות בגלל סקרים אופטימיים, והפסידו. זה קרה לשמיר אחרי ועידת מדריד, לפרס אחרי רצח רבין, לברק שהאמין שינצח את שרון. זה קרה אפילו לנתניהו עצמו בקדנציה הראשונה. ואז רה"מ נזכר בעוד מספר, 23. זה מספר החודשים שעוד נותר לממשלתו הנוכחית. מי יוותר על שנתיים ביד בשביל קדנציה על העץ?
יוותר רק מי שיודע שמכאן מצבו עשוי רק להידרדר. לילה אחד בשנת 2002 התכנסה בבית רה"מ התייעצות חשאית. על הפרק: התלבטות של אריאל שרון אם להקדים את הבחירות. הדילמות היו אותן דילמות: מצד אחד אפשרות לממשלת ימין יציבה, מצד שני נתונים פנטסטיים בסקרים. שרון התלבט ממושכות, עד שיועץ הסקרים שלו, קלמן גייר, אמר משפט אחד: "אתה מוביל בשמונה אחוז על ביבי בקרב מתפקדי הליכוד. זה נתון שלא היה עד היום, ולדעתי גם לא יהיה". השעה הייתה רבע לאחת בלילה. רבע שעה אחר-כך צלצל הטלפון בבית הנשיא. המזכירה, אולי הייתה זו א', התבקשה להעיר משנתו את משה קצב. הנשיא המנומנם התבקש על ידי מזכיר הממשלה דאז, גדעון סער, לקבוע פגישה בשמונה בבוקר. "אי אפשר", השיב קצב. "התפילה מחר ארוכה בגלל ראש חודש". לא נורא, השיב לו סער, אז נבוא לפני. וכך, בשעה שש בבוקר, התייצב ראש הממשלה בפני הנשיא לפגישה המוקדמת ביותר שנערכה מאז ומעולם במשכן. הוא השתדל להקדים את הבחירות ככל יכולתו כדי לשמר את המומנטום בסקרים. כל כך הזדרז, עד שנמנע ממקורבו, הרמטכ"ל המשוחרר שאול מופז, להיבחר לכנסת בשל שבועיים צינון שנותרו לו.
הדילמה של נתניהו שונה בפרטים אבל דומה בעיקרון: סקריו מעולים, אבל ממשלתו יציבה והכנסת ה-18 עוד באמצע חייה. ועוד יותר בפירוט: מופז משוכנע שנתניהו יקדים את הבחירות לסתיו 2012, כדי להקדים כהונה שנייה אפשרית של אובמה. הוא לא ירצה ללכת לקלפיות על רקע עימות חזיתי עם הבית הלבן. יותר מכך, אם יקדים את הבחירות, נתניהו יבגוד בישי הנאמן ערב דו"ח המבקר על השריפה, בליברמן המאיים ערב השימוע, בברק שמתכונן יותר לתקיפה באיראן מאשר לקמפיין בחירות. הוא גם יעורר תמיהות ציבוריות עזות. מילא לו ממשלתו הייתה מתקשה לתפקד. אבל לאסונו של נתניהו, הקואליציה שלו מנצחת כל הצבעה עם ידיים קשורות. אז למה לפזר את הכנסת?
ההחלטה של נתניהו השבוע להקדים את הפריימריז בליכוד הייתה, לפיכך, סוג של פיילוט. הוא השתעשע בבחירות מוקדמות שבהן ככל הנראה היה מנצח, אבל התנחם בכיבוש הליכוד מחדש. כאילו שלמישהו היה ספק. נתניהו יהיה יו"ר הליכוד כל עוד ירצה בכך. ניצחונו הוודאי בעוד חודשיים יבטיח לו את ראשות הליכוד עד 2017 (!), עם שבע-עשרה שנים בהנהגת התנועה. יש עוד עננת אי-ודאות קטנה סביב שאלת ההליכה לבחירות כלליות, אבל דבר אחד הוכח השבוע מעל לכל ספק: לפחות בתקופה הקרובה, אי אפשר לאיים על נתניהו בבחירות. מבחינתו, זה לא איום. זו הבטחה.
