איך מתכוון נתניהו להרגיע את סיעת ״ישראל (במלעיל) ביתנו״ שצמחה במפלגתו * איפה ימצאו את עצמם בקדנציה הקרובה אנשי המחנה הממלכתי * למה הקרב על חוק פרסונלי לדרעי עלול לגרום לנזק היקפי לכל הצדדים * וכיצד חברון, עכשיו יותר מתמיד, מייצגת את כל השינויים שחלו בחברה הישראלית
בין ארבע לחמש
במרוץ החקיקה שמתכננת הקואליציה החדשה לפני השבעת הממשלה, דרעי התעקש על התיקון שיאפשר לו לכהן כשר, בן גביר על תיקון פקודת המשטרה שיעניק לו יותר סמכויות, אבל גם לנתניהו יש חוק שדחוף לו במיוחד: ביטול הסעיף שחוקקה אשתקד הממשלה היוצאת, ואפשר לכל ארבעה חברי כנסת להתפצל מסיעתם. אז, המטרה הייתה לפרק את הליכוד ולהגדיל את הקואליציה. למה אמור נתניהו לחשוש שמשהו שלא קרה לו בשפל האופוזיציוני יקרה רגע לפני ההגעה לאואזיס הממשלתי?
ארבע זה לא סתם מספר: זה מספר החברים הממורמרים בליכוד שעלול למנוע מנתניהו את הרוב הדרוש להקמת ממשלה. בעיותיו, בסדר עולה, הן דני דנון שמאיים ומתנפח כאילו השנה היא עוד 2015; יולי אדלשטיין שמודיע כשמיר בשעתו ש"נדע מה לעשות", אך לא מודיע שיסרב לכהן גם בתפקיד משונמך ביחס לעבר; דוד ביטן, שאין מה להציע לו ולכן גם אין איך לרצות אותו; ישראל כץ ודודי אמסלם.
שלושת האחרונים מאוגדים בסיעה לא רשמית, שפעם קראו לה בליכוד "ישראל ביתנו", עם הישראל במלרע. האיש החשוב ביותר הוא דודי אמסלם. את תיק המשפטים, שבו חפץ, נתניהו מועיד ליריב לוין. אם יש לו עניין לחולל שינויים רדיקליים במערכת, וזה עדיין נתון בערפל, הוא מעוניין להרוג אותם ברכות. אמסלם ורכות לא יזהו זה את זה ברחוב.
ובכל זאת, הותרת אמסלם מרוצה היא אירוע אסטרטגי מבחינת נתניהו: הוא גם הדמות הפופולרית ביותר בליכוד מבין כל מציבי האולטימטום; ומינויו יסייע לפרק את כיס ההתנגדות העיקרי בליכוד. יושב ראש הכנסת? אולי שר התקשורת עם אחריות על התאגיד?
הקשיים בליכוד הם מה שמעכב את המו"מ, הם ולא השותפות הקואליציוניות. ראשי מפלגות ששוחחו עם נתניהו התרשמו שזה מה שמדיר שינה מעיניו, לא בינג' המו"מ הלילי עם סמוטריץ' וחבריו. זו הסיבה שמועמדותו של רון דרמר לתפקיד שר החוץ מאבדת גובה, כדי לפנות מקום לעוד בכיר, וזו העילה להתעקשות הדווקנית מול ש"ס ויהדות התורה על קריעת אגפים ממשרדיהם. לכן המשנה המיועד דרעי יצא מכליו פעם אחת, וגרונו עדיין ניחר.
מחנה נפלטים
יו"ר ש"ס יכול לפחות להתנחם בכך שיישאר בממשלה עד יומה האחרון. קשה להגיד שזוהי הנחת העבודה של סמוטריץ' ובן גביר. שניהם מנהלים את המו"מ על בסיס מזומן, מתוך הבנה שבעוד שנה, אולי שנתיים, כשתסתיים החקיקה הפרסונלית, על רקע של הסלמה ביטחונית או פריצת דרך מדינית מול סעודיה, יוצע למחנה הממלכתי להצטרף.
גם כאן, מספר הקסם הוא ארבע: עם 64 חברים בקואליציה, נחוצים לנתניהו עוד ארבעה חברי כנסת כדי לאיין את איום הפרישה של הציונות הדתית המונה שבעה חברים. כדי לקנות תעודת ביטוח מנזקי בן גביר יספיקו שלושה.
את ממשלת 2009 החל נתניהו עם פואד והרצוג, המשיך עם מופז וקדימה וסיים כעבור ארבע שנים בהרכב אחר. ממשלת 2015 החלה בלי ישראל ביתנו, שהצטרפה בהמשך ואז שוב נטשה. זו הסיבה שבעטיה אותו ליברמן הוביל לבחירות מועד ב': הוא הבין שאחרי שתסתיים החקיקה החשובה לליכוד, גנץ יקבל הצעה להחליף אותו במשרד הביטחון, אז במקום שנתניהו יחסל אותו, החליט לנסות ולחסל את נתניהו.
עוד בטרם הוגשה הצעה, במחנה הממלכתי על כל מרכיביה כבר נערכים למצב החדש. המילים הקשות שאומר גנץ על נתניהו אינן מסתירות את ההנחה בסיעה שיוזמה רצינית מכיוון הליכוד בשנה הבאה תוביל להתלבטות מייסרת, בטח אם פס הקול יהיה של פיצוצים והסלמה ביטחונית.
גם ההכרעה של מרכיבי הסיעה אם להמשיך יחד או להיפרד טרם נפלה. ההסכם שהוביל להצטרפותו של איזנקוט מחייב לכאורה הקמת מוסדות למפלגה החדשה – בצבא אומרים: אחודה – בתוך חודשים מספר. למי בדיוק יהיה כוח לכך עכשיו? והאם תקווה חדשה, הפלג הימני יותר, יחליט כבר עכשיו לקשור את גורלו במפלגה שאליה נקלע בסבב בחירות? האם בעוד ארבע שנים, מועד הבחירות המתוכנן, גנץ ירצה בסער ואלקין? הם ירצו בו? איזנקוט ירצה בפוליטיקה?
פלח המנדטים הנחשק ביותר הוא זה של הימין הרך שהחליט לחבור לימין הקשה ולתמוך במפלגות גוש נתניהו. הם אלה שעל פי הסקרים מתנגדים לפסקת ההתגברות, לכהונת דרעי כשר, לכניסת נעם לממשלה. יהיה כמעט מופרך להניח שהמחנה הממלכתי תיגש להתמודדות עליהם ב־2026, אחרי ארבע שנות אופוזיציה, וכגוף אחד.
סופו של כל קלון
"בעולם הזה, ועד שיבוא המשיח", כתב פעם השופט יצחק זמיר, "רבב שדבק בשר אינו מספיק כדי שראש־הממשלה יהיה חייב, מבחינה משפטית, להעביר את השר מכהונתו". משיח לא בא, אפילו לא מטלפן, ובכל זאת יידרש בג"צ בקרוב לשאלת העברתו של שר מתפקידו עקב רבב, במקרה הזה לא כתם גרידא שאליו התייחס זמיר אלא הרשעה ללא מאסר אך כנראה עם קלון.
הלכת דרעי השנייה, שמתרגשת לפתחו של בית המשפט העליון, היא המשך של התגוששות מכוערת בין הרשות השופטת לבין שתי אחיותיה. הכנסת והממשלה מגוננות על נאשמים ומורשעים, עכשיו גם בחוק פרסונלי. החוק שנועד למנוע מנתניהו להתמודד היה מעשה משפטי מגונה, והחוק שנועד לאפשר לדרעי לכהן הוא מעשה פוליטי בעייתי עד מאוד, שמוטב היה לולא בא לעולם, בטח לא כצעד הראשון של ממשלה חדשה.
גם בית המשפט לא צופה לקראת שעה גדולה: אותו בג"צ, לפעמים אותם שופטים, שעיקמו וריככו והורידו כמעט לאפס את הרף שקבע המחוקק ביחס לחברות בכנסת הם אלה שהקשיחו והרימו לשמיים את הרף שקבע המחוקק ביחס לחברות בממשלה. כשביקשו להכשיר את בל"ד וחבריה נקטו גישה מצמצמת, וכשביקשו לפסול את דרעי וחבריו – גישה מרחיבה מאין כמותה. במקרה דרעי 2023, בניגוד לדרעי 1993, הבוחר ידע גם ידע עם איזו קופה פלילית מגיע יו"ר ש"ס הפעם. הוא לא רק ידע, אלא גם שמע את המועמד עצמו מבהיר שבמקרה שייפסל יפעל לשנות את החוק. קשה לטעון לפגיעה באמון הציבור כאשר הציבור הביע בו זה עתה אמון.
פסק דין דרעי המקורי יצר מצב אבסורדי: ראש הממשלה איננו חייב להתפטר לאחר שהוגש כתב אישום נגדו, אך הוא חייב לפטר שר הנמצא במצב דומה. אם במקרה הוא מכהן גם במקביל כשר הדתות, נניח, עליו לפטר את עצמו מחברות בממשלתו.
היועצת המשפטית לממשלה נערכת לשתי חוות דעת. הראשונה תקבע, בסבירות גבוהה, שנפל במעשיו של דרעי קלון. אבל השנייה, הנפיצה יותר, תידרש לחוות דעה באשר לתיקון בחוק יסוד: הממשלה. ככל הידוע, גלי בהרב־מיארה מתעתדת לקבוע שעל אף הקשיים המתחייבים, ניתן להגן על תיקון כזה. השופטים יתחלקו בדעתם: אלה שסבורים ש"אף מבצר לא נפל", כפי שאמרה הנשיאה אסתר חיות, ואלה שסבורים שהוא בדרך להתמוטט.
עיר האבות והבנים
לפני למעלה מעשור, דרש חייל צה"ל מאישה פלסטינית לעזוב שטח צבאי סגור. היא סירבה, וירקה עליו. החייל, תושב קריית ארבע, הרים את הברך, ואז הבזיקה המצלמה של "בצלם": לוחם מגודל וחמוש שנראה כמאיים לבעוט באישה חשופת ידיים. הוא נעצר "כאחרון הפושעים", כפי שהתלונן אחר כך ובצדק, והובל לחקירה בבית הדין הצבאי ביפו כשרק ארגון "חוננו" נחלץ לסייע לו. אחרי ארבעה ימי מעצר שוחרר, לא לפני שהועמד לדין משמעתי ונענש באי קבלת צל"ש על פעולת גבורה במבצע "עופרת יצוקה".
שמו היה בניה שראל. באוגוסט 2014 נהרג בקרב גבורה עם מחבלים במבצע צוק איתן. מאז היה לאגדה. בעיתון הזה פורסמה תמונה של אימו לצד עשרות תינוקות שנקראו "בניה", על שמו.
ללמדנו שאין שני צה"ל, הטוב והרע. יש צה"ל שרע לו, שחייליו נשלחים לעימותים בלתי אפשריים מול אזרחים.
וזה תמיד מתחיל מחברון. עיר קשה ואנשים בה הרבה, שבה פרעות הערים המעורבות החלו לא במאי 2021 אלא באב תרפ"ט. אלאור אזריה ירה במחבל המנוטרל לא רחוק מהמקום שבו תועדו בשבוע שעבר חיילי צה"ל כשאחד מהם מכה פעילי שמאל ואחר מייחל לבן גביר שיעשה סדר. גם הם טענו להגנתם שהאירוע תועד על ידי ארגונים פרו פלסטיניים מאמצעו.
בדעת הקהל נרשמת הבנה: התמיכה הציבורית באזריה, כמו גם בחייל השבוע, חורגת מגבולות הגזרה של הקואליציה. לא סתם נמנעו לפיד וגנץ השבוע מגינויים לחייל, והתמקדו בגיבוי לרמטכ"ל. אפילו גדי איזנקוט, אז הרמטכ"ל בלב הסערה והיום ח"כ, נמנע הפעם מהתייחסות לגופו של אירוע.
חברון היהודית היא לא רק עיר האבות, אלא גם עיר האח"מים: שניים משרי הממשלה הבאה, איתמר בן גביר ואורית סטרוק, מתגוררים ביישוב היהודי בעיר או בסמוך לו. ההבדלים בין שניהם מלמדים משהו על התמורות בימין. סטרוק היא שגרירת ההתיישבות: אין מומחית ממנה לקו הסגול, לצווי אלוף ולמנהל האזרחי. בן גביר הוא פרקליט החיילים: הקמפיין שלו דיבר מעט מאוד על בנייה והרבה מאוד על הלוחמים בשטח. הביקוש לסחורה שלה נמוך ויציב. הביקוש לסחורה שלו גבוה אך משתנה. שנים שייט בן גביר באזורים החוץ פרלמנטריים ובשולי מפעל ההתנחלויות. הזינוק ההיסטורי בכוחו הגיע כשהחליף אזורי חיוג: לא חיזור אחר קולות הסרוגים מהמעמד הבינוני־גבוה, אלא מצביעי הפריפריה מהמעמד הבינוני נמוך, אלה שחוצים את הקו הירוק לא כדי להשתתף בשבת חיי שרה בחברון אלא כדי לבקר את הילדים בשבתות בתל רומיידה. אין פלא שצוות המו"מ של סמוטריץ' כמעט התפחם כששמע שבן גביר השיג במו"מ את הסדרת ההתיישבות הצעירה. הלו, רצו להגיד לו, תתמקד בחיילים. ההתנחלויות זה שלנו.
