אחד מסודות הקסם המתעתע של הבחירות לנשיאות הוא הפער בין הנגישות של חברי הכנסת ובין חשאיות ההצבעה. קם לו עיתונאי בבוקר, ומשוכנע שאם רק יסתמס עם מספיק חברי כנסת יוכל לדעת מראש את התוצאות. למרבה הצער, ההיסק הזה נשען על שתי הנחות שגויות: אחת, שחבר הכנסת יגיד תמיד רק את האמת; שתיים, שהוא בכלל יודע את האמת.
גם בשעה הזו 30-40 חברי כנסת טרם גיבשו סופית את עמדתם. די ש-3-4 מנערי יש עתיד יחליטו לשים את שמה של דליה דורנר ולא את זה של ראובן (רובי) ריבלין, או ש-2-3 בעבודה יצביעו דן שכטמן ולא בנימין (פואד) בן-אליעזר – והפתעות גדולות בדרך. כדאי לזכור עוד כלל אצבע: ככל שהגוף הבוחר קטן יותר, כך הסיכוי להפתעות גדל. 100 אלף מתפקדים בחרו אשתקד את רשימת הליכוד לכנסת, והתוצאות היו משעממות וצפויות; אביגדור ליברמן קפריזי אחד הרכיב את רשימת ישראל ביתנו, ופתאום נערפו ראשיהם של דני אילון, אנסטסיה מיכאלי וסטס מיסז'ניקוב. ו-120 איש זה לא הרבה בכלל.
משימת החיזוי נעשתה במרוץ הנוכחי קשה במיוחד. ראשית, שיטת הבחירות קוצרה דרמטית לשני סיבובים בלבד במקום שבעה אפשריים לפי החוק הקודם. זה אומר ש-30-40 חברי כנסת שהצביעו בסיבוב הראשון למועמדים שכשלו יצטרכו בהתראה של רבע שעה לבחור נשיא אחד מבין שני מועמדים שהם לא מעריכים. שנית, בניגוד לעבר, איש לא ירוויח אישית מבחירת אחד המועמדים. שמעון פרס נבחר ב-2007 פחות בגלל מעמדו הציבורי הרם, ויותר בשל העובדה שפינוי תפקידו כשר הוביל לשרשרת קידומים שממנה נהנו 17 חברי כנסת (בשביל הפירוט יהיה צורך במוסף נפרד). ריבלין, בן-אליעזר ומאיר שטרית הם חברי כנסת פשוטים, כך שבהנחה שאיש אינו מתכנן על נשיאות מועצת העיתונות במקום דורנר או לשמש דירקטור ב'רמי לוי' במקום דליה איציק, לא יפעלו כאן שיקולי תועלת.
יש עוד שיקול שלא ישחק הפעם תפקיד משמעותי: האינטרס המפלגתי. חיים הרצוג ניצח ב-1983 את מועמד הימין השופט מנחם אלון בזכות 3-4 עריקים לכל היותר. קצב נזקק ל-7-8 כאלה כדי להפתיע את פרס. בבחירות 2014 אין עריקים, מהסיבה הפשוטה שאין מחנות. עוד לא היה כדבר הזה: מועמד הימין ריבלין מקבל בקושי חצי מקולות המחנה הלאומי; הוא זוכה לשיעורי תמיכה גבוהים בהרבה בבית היהודי מאשר בסיעתו שלו. דליה איציק מקווה לעלות סיבוב בזכות קואליציה מוזרה של ישראל ביתנו והמפלגות הערביות, החרדים וכמה קולות ביש עתיד; בסיס התמיכה העיקרי של מועמד העבודה בסיבוב השני הוא מחצית מהליכוד-ביתנו, אבל אפילו לא 3-4 קולות ביש עתיד, מנהיגת הגוש שלו.
זה טוב מאוד לנשיא המדינה הבא, שלא ייכנס למשכן נשיאי ישראל כדמות מפלגתית – אבל זה רע מאוד למערכת הפוליטית. מסע הבחירות שיסתיים בשלישי הקרוב הוא רק סימפטום למערכת פוליטית שעברה ממשחק קבוצתי למשחק אישי. כבר מזמן אין כאן ליכוד, עבודה והבית היהודי אלא בנימין נתניהו, יצחק בוז'י (הרצוג) ונפתלי בנט. ראש הממשלה השקיע את רוב מרצו בחודש האחרון בהשמדת מועמדותו של איש הליכוד, ושאר חברי הכנסת, מכל סיעות הבית, הלכו בעקבותיו. לא מזמן, חברי כנסת כמו יריב לוין ושלי יחימוביץ' היו משלמים מחירים פוליטיים כבדים על אי-תמיכה מופגנת במועמד הבית, אבל היום זה עובר בקלות. זה לא מקרה שלראשונה בתולדות המדינה הליכוד לא התכנס לבחור מועמד לנשיאות, ולראשונה בתולדות יש עתיד חברי הכנסת זוכים ליהנות מחופש הצבעה. אז מה כן משחק תפקיד?
ובכן, לא ממש אלטרואיזם טהור. בחירות לנשיאות מוכרעות בראש ובראשונה בגלל שנאה ונקמה. ריבלין סובל מכיסי התנגדות לא מועטים בימין על רקע חיכוכים אישיים; בן-אליעזר סובל מתופעה דומה, אם כי פחותה בהיקפה, במפלגת העבודה. האיבה לנתניהו סייעה לריבלין ברוב חודשי המרוץ, אבל עכשיו לא ברור מה יכאיב לראש הממשלה יותר.
גם מאבקים פנים-מפלגתיים יככבו מאחורי הפרגוד. ידיעה נאיבית במיוחד בישרה ערב החג שחברי הכנסת של ש"ס ויהדות התורה חותרים להציג מועמד מוסכם. ובכן, ביום שבו 18 חברי כנסת ליטאים וחסידים, ספרדים ואשכנזים יסכימו על משהו, לא יהיה צורך לבחור את הנשיא – פשוט כי המשיח כבר יעמוד בשער.
לפיכך, ש"ס תתפצל שוב בין אנשיו של אריה דרעי, שנוטה לפואד, ואנשיו של אלי ישי, שמעדיף את ריבלין. באמצע יהיה גם מקום לדליה איציק. החסידים מאגודת ישראל נוטים ברובם ללכת עם ריבלין, והליטאים מדגל התורה ילכו כנראה למתחריו.
הציר המרכזי שבונה ריבלין בכנסת נשען על חברי כנסת דומיננטיים אבל גם שנויים במחלוקת: יעקב ליצמן מאגודה, שלי יחימוביץ' בעבודה, חיים כץ מהליכוד ואחמד טיבי מרע"מ-תע"ל. זו אסטרטגיה עם סיכויים, אבל עם גם לא מעט סיכונים: סיעת בל"ד למשל החליטה סופית לא להצביע לריבלין כאשר שמעה ששנוא נפשה טיבי עושה לו נפשות. גם לשלושת האחרים לא חסרים אויבים, וכולם יודעים מיהו הידיד של אויביי.
ככלות הכול, כדאי לזכור שהכנסת ה-19 שונה מהותית מקודמותיה במובן חשוב אחד: היא מחוברת הרבה יותר לציבור. בערך רבע מחברי הכנסת שיצעדו ביום שלישי בסך אל הפרגוד הם אנשים ונשים בני 27-45, חפים מעבר פוליטי ובחלק גדול מהמקרים גם מעתיד כזה. הם לא בילו את חייהם בסניפי מפלגות אלא קיבלו כרטיס כניסה לכנסת כמעט בלי להתאמץ.
יאיר לפיד נוהג להתבדח על מפלגתו מעת לעת: "זו לא מפלגה, זו תנועת נוער". לתפקוד היומיומי של הכנסת זה לא תמיד עוזר, אבל בבחירות לנשיאות דווקא כן. רינה פרנקל ושולי מועלם, שמעון סולומון, אלעזר שטרן ואחרים ילכו אל הקלפי ויבחרו בלי פוליטיקות ובלי תככים – הם פשוט ישימו בקלפי את שמו של את האדם המתאים ביותר בעיניהם. מכיוון שהכנסת היא מדגם מייצג של דעות הציבור, ההנחה היא שרובם ילכו עם המועמדים הפופולריים יותר בסקרי דעת הקהל. לכן, בניגוד לפעמים קודמות, התקשורת והציבור ישחקו בבחירות האלה תפקיד יותר משמעותי מבעבר.
חמש הערות לסיום
- אם דן שכטמן היה מרים לפני שלושה חודשים טלפון לראש הממשלה ולשר האוצר, בסבירות גבוהה הוא היה היום המועמד המוביל לנשיאות. נתניהו היה תומך בו כדי לחסום את ריבלין, לפיד היה מצדד בו כי הוא מועמד חיצוני פופולרי והסיבוב השני היה מובטח. אבל שכטמן בחר לרוץ לטלוויזיה (ועוד בליל שבת). בדרך הקשה הוא כנראה ילמד בשלישי שגם בפוליטיקה, כמו בכימיה, יש חשיבות לסדר הפעולות: להכריז ואז לגייס תמיכה זה ממש לא כמו לגייס תמיכה ואז להכריז.
- חדי אוזן בטח הבחינו שיאיר לפיד כבר לא חוזר בפומבי על החרם הסיעתי על בנימין בן-אליעזר בעקבות הצבעתו על חוק הגיוס. אם ריבלין ובן-אליעזר יעפילו לסיבוב השני, כלל לא בטוח שהוא יצא למצלמות ויגיד "רק לא פואד".
- בכנסת מעריכים שלפיד יצביע לריבלין ואילו נתניהו שוקל להצביע דווקא לפואד.
- זו הפעם השלישית שבן למשפחת ריבלין מתמודד לנשיאות. האבא יוסף יואל ניסה ב-1957, הבן ראובן הפסיד ב-2007 ועכשיו זו כנראה הפעם האחרונה.
- ספירת הקולות בכנסת לא תיערך הפעם במליאה: בפעם הקודמת נבנו קירות גבוהים במיוחד לוועדת הקלפי, אבל רמזים תלולי מסלול עשו איכשהו את דרכם ליציע התקשורת. הפעם היא תיערך בחדר סגור, נטול טלפונים. מזל שבערוץ הכנסת אין "ברייק הזהב" לפני ההכרזה.
בדיעבד: שמונה שעות אחרי פרסום המאמר נקרא בנימין בן אליעזר לחקירה, ויממה לאחר מכן פרש מהמירוץ. הפרשה חידדה את מגמת חברי הכנסת להצביע בעד המועמדים שהעדיף הציבור, בראשם ראובן ריבלין שנבחר לתפקיד נשיא המדינה.
