"טוב, אז אולי תל אביב היא מדינה אחרת", אמרה פעם תמר זנדברג לקהל דתי-לאומי באמצע ויכוח סוער "אבל היא לא מדינת אויב".
סקר "מאגר מוחות" מאשש את הטענה הזו. העיר שהיא סמל מתגלה כציונית יותר, יהודית יותר, אפילו סחית יותר מסך קלישאותיה ודימוייה.
מקור הבלבול נעוץ בכך שהדימוי של "תל אביב" הוא בעצם זה של מרכז תל-אביב: יסלחו לנו הטלנובלה "רמת אביב ג'" והסדרה "פלורנטין", אבל בדור האחרון, כשמדברים על העיר העברית הראשונה מדברים בעצם על מרכז העיר, זו שמצטופפת בין הירקון ויהודה הלוי, בין נווה צדק וכיכר המדינה. זה האיזור עם עומס הדימויים והקלישאות הגבוה ביותר למטר מרובע בישראל: עם הארץ ועם מרצ, כיכר רבין ובוגרשוב, טיח נופל ואומנות קונספטואלית.
תל אביב המדומיינת לא לוקחת בחשבון את תושבי דרום העיר, את הדתיים-לאומיים של אזור יהודה מכבי, את המוני מצביעי יש עתיד שמעבר לירקון. אם ישראל הייתה מדינה אירופית ממוצעת, ייתכן בהחלט שהיה בתל-אביב רוב ימני-בורגני. אבל אנחנו לא, ולכן בתודעה הישראלית מוכנסים לאותה מגירה העורך-דין המבוסס מרמת החי"ל, הסטודנטית הסוציאל-דמוקרטית לאומנות מדירת השותפים בבוגרשוב ופעיל חד"ש מקפה "יאפא" ביפו.
כך, למשל, מרצ לא הייתה קרובה מעולם להיות המפלגה הגדולה בתל אביב. בבחירות 2013 היא נתנה את קולה ליש עתיד, ובבחירות האלה למחנה הציוני, ומיד אחר כך הליכוד. ראש העיר הותיק שלה יודע זאת היטב: מצביעיו בחרו בו, הטייס המפאי"ניק המבוגר, על פני האופציות הצעירות-יחסית, הרדיקליות, האדומות-ירוקות של דב חנין וניצן הורוביץ. האחרון הבין זאת בעצמו כשהתלבט חודשים ארוכים אם להתמודד. המסקנה שלו הייתה שתל-אביב וישראל דומות זו לזו הרבה יותר מכפי שנראה משתי גדות האיילון.
תל אביב, כמו חולדאי עצמו, משרתת בצבא עם 70%. הלויות צוק איתן בקיץ שעבר קעקעו את אמרתו הטעונה של ראש אכ"א במלחמת לבנון השנייה על כך שהוא "לא רואה בתי אבלים בתל אביב". רק אחד מכל חמישה תל אביבים שוקל לרדת מהארץ (ומעטים בהרבה אכן יחליטו כך).
גם באשר לחילוניות, דגלה האמיתי של תל-אביב, הממצאים מפתיעים: רוב מוצק של תושבי העיר, 60% למען הדיוק, מדווחים שאינם אוכלים חמץ בפסח. רוב קטן יותר אבל עדיין מוצק צם בשבוע שעבר לאורך יום כיפור (55% מול 39%).
החלוקה לפי מפלגות איננה מפתיעה, ומאששת את הטיעון הותיק, היעיל של ארתור פינקלשטיין, שלפיו קו השבר האמיתי בין ימין ושמאל בישראל איננו מדיני אלא דתי; לא שלום מול ביטחון אלא יהודי מול ישראלי. מצביעי מרצ אוכלים יותר חמץ בפסח מאלה של המחנ"צ, אלה של המחנה הציוני צמים פחות מאשר הליכוד, וכך גם תכניות ההגירה.
הנתון המפתיע ביותר נוגע לסמים הקלים. רק 13 אחוז מתושבי תל אביב עישנו מריחואנה – או הודו שעישנו – בשנה האחרונה. רק לשם השוואה: זה שיעור שאינו שונה מהותית מזה של חברי הכנסת שהודו בעישון גראס בעבר, וכאן לא מדובר בחבורה מבוגרת יחסית של אישי ציבור אלא בכלל תושבי תל אביב, מצעיר ועד זקן.
גם כאן החלוקה מרתקת: מרצ מאששת את הסטריאוטיפ עד תומו ואחד מכל שלושה ממצביעיה בעיר העברית הראשונה גלגל צינגלה אשתקד. בבית היהודי אין לכאורה מצביעים מעשני גראס, אבל שליש מהמשיבים סירבו להשיב. החדשה המפתיעה ביותר מגיעה מכיוון מצביעי יש עתיד, שממוקמת כמעט בתחתית טבלת המעשנים, עם שלושה אחוזי מעשנים בלבד, פחות אפילו מיהדות התורה וש"ס. זו תשובה כל כך מפתיעה, שהיא מעלה לגבי מצביעי יש עתיד התל-אביביים את אותה תהיה שעלתה בזמנו לגבי מצביע יש עתיד אחד, מרמת אביב ג', העונה לשם יאיר: האם הם לא מעשנים, או פשוט לא מספרים לנו את האמת?
(פורסם במוסף מיוחד של מקור ראשון שהוקדש לתל-אביב)
