שתי המפלגות הגדולות מחפשות עדיין שובר שוויון, אבל בסתר ליבם תקנינה כבר עכשיו שומר שוויון. נתניהו מבועת מהאפשרות של הקמת ממשלת מיעוט בהימנעות הערבים ותמיכת ליברמן, או להפך. זה מהלך שיהיה אסון אלקטורלי לכחול לבן, אבל ישלח אותו הביתה ולכן גם יהווה אסון אישי לו עצמו. גנץ מנגד צריך להיות מודאג מהעובדה שמאז הויתור על החסינות הליכוד שולט ללא עוררין בסדר היום: קודם תכנית המאה, אחר כך המיתוג היעיל של גנץ כמי שיכול להקים ממשלה רק עם המשותפת. קמפיין הבריאות של כחול לבן לא הותיר חותם מיוחד על דעת הקהל אבל גנץ נאלץ לפרסם הבהרות מגושמות לגבי ישיבה עתידית עם טיבי ועודה והנושא מסרב לגווע.
לא שלנתניהו חסרים משגים. התעקשותו האובססיבית כמעט להלום שוב ושוב בבנט ושקד כבר עלתה לו פעמיים כמעט בהפסד, ב-2013 וב-2019. נסיונו לשתות את המנדטים שם מזכיר את הצליל הלא נעים שנשמע כשקש מנסה לשאוב מכוס נוזל שבתחתיתה נשארו רק קוביות קרח. אם יש לו 300,000 מצביעי ליכוד בבית, למה הוא מתעקש על שרידי הבית היהודי? התשובה איננה לקוחה מתחום ההיגיון הפוליטי.
גם אביגדור ליברמן מעלה תמיהות: הוא אינו חייב לשתף את הציבור בתוכניותיו לאחר הבחירות, אז מדוע התנדב אתמול מיוזמתו לבשר שהוא איננו שולל שותפות עם העבודה-מרצ? לכאורה, מצביעיו בימין לא יאהבו זאת. אלא ששתי סכנות מאיימות עליו בבחירות הקרובות: הראשונה, בלהט המאבק הדו-ראשי, היא חוסר רלבנטיות. הוא מנסה לגבור עליה באמצעות שלל הצהרות שהוא משגר מדי יום על הממשלה העתידית שבה יהיה חבר. השנייה היא איבוד המנדטים הטריים שקיבל לכחול לבן, ואת זאת הוא עושה באמצעות מתקפות יומיומיות על נתניהו ורמזים לשותפות בקואליציית מרכז-שמאל. שם מסת הקולות שאת הידלדלותה הוא מנסה למנוע, גם במחיר, אולי, נזק מסוים מימין.
הפיתוי לפסוק על פי הרגש
כעיוורים שממששים פיל, בחנו תשעה שופטים בעליון את התבטאויותיה של חברת הכנסת היבא יזבק. אחד את החדק, השני את הרגל, שלישי את הזנב, וכל אחד הגיע לתוצאה אחרת. מעולם לא ניכר יותר לעין הפער המאלף בין ההכרעה הסובייקטיבית השונה שאליה הגיע כל שופט, ובין הניסיון של לעטוף זאת ברטוריקה משפטית אובייקטיבית וכאילו-מדעית, של "הקו האסור", "הספק הסביר", "אמות מידה מחמירות" ו"מסה קריטית".
דווקא על הרקע הזה בלט עלבון מתוחכם במיוחד שהפנו שתיים משופטות הרוב כלפי דעת המיעוט. השופטת דפנה ברק-ארז נזפה בעמיתתה, הנשיאה חיות, שהעזה לתמוך בפסילת יזבק, וקבעה: "כאן עלינו לפסוק לא לפי הרגש אלא לפי הדין והתשתית הראייתית". עמיתתה, ענת ברון, השתמשה במילים דומות: "הפיתוי לפסוק על פי הרגש הוא רב, אולם עלינו להישמר לבל יגבר הפיתוי על אמות המידה המחמירות".
הטיעון שהאגף הניצי הוא שכלתני פחות, אמוציונלי יותר, רגשן ומתלהם נשמעת בדרך כלל במערכת הפוליטית שלנו מכיוון שמאל כלפי מצביעי הימין. מרתק לראות את ההתנשאות הזו משועתקת גם אל בית המשפט העליון. מי שמעז לסבור שתמיכה עקבית ברוצחי ילדים ונשים היא עילה לפסילה משונמך מייד: הוא איננו חלילה בר פלוגתא לגיטימי, אלא מישהו שאין טעם לנהל איתו דיון רציונלי.
מאחורי אסתר חיות ניצבת קריירת שיפוט מפוארת בת שלושה עשורים, שהביאה אותה אל ראש הפירמידה. אך ברגע שפסקה, פעם אחת, בניגוד לעמדה המקדשת את זכותה של הלאומנות הפלסטינית חובבת הפיגועים להתמודד לכנסת, כל זה נמחק. היא תוצג בידי עמיתותיה כשופטת לא מספיק תבונית, יצרית מדי, הפועלת מהבטן לא בהתאם לתקדימים משפטיים אלא נגררת אחר מושגים בניחוח ארוס הלאומני, כ"פיתוי" ו"רגש". רק הדרבוקה חסרה.
