אם כל אזרח בישראל צריך למקם את עצמו על הציר שבין 1 (ימין קיצוני) ל-7 (שמאל קיצוני), הממוצע איננו 4, אלא 3.6. המסות הגדולות של ראשון לציון, חולון, בת-ים ובאר-שבע ממוקמות קצת ימינה מהמרכז. נכו מהממוצע את מצביעי הרשימה המשותפת שאינם מועמדים לקואליציה, ותגיעו למסקנה שמרכז הכובד הפוליטי בישראל הוא במרכז הליכוד.
זו הסיבה, ולא אחרת, שבגללה יאיר לפיד עוטה טלית ומתארח בגוש עציון; שבעטיה יצחק הרצוג כופר בעיקרי האמונה השמאלנית, רעיון שתי מדינות; זוהי עילת העילות לדהירת מנהיגינו ימינה, שהחליפה את אופנת העשור שעבר, סחף שמאלה.
וזו גם הסיבה שבגללה משה יעלון אמור היה להוות את האיום הפוליטי הכבד ביותר על בנימין נתניהו. רמטכ"ל ושר ביטחון, נץ טורף שיכול להכות את נתניהו מימין, בעל קשרים מצוינים אצל החרדים. את מפתחות המחנה הלאומי שכולם מתאמצים כל כך להשיג הוא החזיק בכיסו.
אז מי, בשם כל האחיתופלים, מייעץ ליעלון בחודשים האחרונים? לפרקים נראה שיועץ אסטרטגי מושתל של נתניהו משכנע את בוגי שוב ושוב לצאת לריצת ערב קלילה בשדה מוקשים. במקום לשתוק ולייצר ציפייה למילותיו הוא נואם תחת כל כנס רענן ומתראיין לצד יהודה פוליקר וחלילית. במקום לבדוק מי מופיע לפניו ואחריו הוא נואם בהרצליה אחרי אהוד ברק, ויוצר רושם בדעת הקהל של מרד ביטחוניסטים אשכנזיים ממורמרים; במקום לתקוף את נתניהו מימין הוא מתעקש – וזו הקשה בשגיאותיו – להיראות כמי שמתאמץ לאגף אותו משמאל.
יומיים אחרי שהתפטר, חזה לו סקר קול ישראל 16 מנדטים במפלגה עצמאית, ו-25 עם סער וכחלון. בחודש שעבר הוא כבר ירד לעשרה מנדטים. כיוון שאיש לא התאמץ עד כה לתקוף אותו, אין מנוס מהמסקנה שכל נאום של יעלון גורם לו נזק של מנדט, מנדט וחצי, ועוד היד נטויה.
עצות גרועות שקיבל יעלון האיצו את סיום דרכו כשר הביטחון, עם התעקשות להנשים מלאכותית סערות יאיר גולן ואלאור עזריה. רעיון גרוע אחר הביאה אותו לוותר על תיק החוץ. אם ליעלון היו כמה "ספינולוגים" מהסוג שהוא כה מתעב, הם היו מסבירים לו ששום דבר רע לא יכול לצאת מהמשך כהונה בתפקיד בכיר, במסגרת הליכוד, עם האפשרות הכמעט-מובטחת לרשת את נתניהו אם יפרוש בשל חקירה או הפסד בבחירות הבאות. הליכודניקים מבקשים את הנרדף, ויעלון יכול היה לנווט בחוכמה את הסימפטיה המפלגתית של הדחתו כדי להקים מחנה משמעותי בתוך הליכוד שיאתגר את נתניהו מימין.
שלשום, באיחור ניכר של עשרה שבועות, יעלון התעורר. הוא תקף את נתניהו בטענה – הנכונה, כמובן – שראש הממשלה הסכים לוותר על יישובי בקעת הירדן בהסדר שלום עתידי. לו הציג את נתניהו כאיש שמאל מההתחלה, בתוספת פיוס מתבקש עם בנט וסדר יום אזרחי אטרקטיבי, הוא יכול היה להפחיד מאוד את נתניהו. כרגע, הוא עדיין לא קרוב לדגדג אותו.
לא רוצה ולא יכול
בבוקר שלושים במאי 1996, צלצל הטלפון הנייד של בנימין נתניהו, לבנה אלחוטית שחורה במשקל של כשני קילוגרם. על הקו היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שהתקשר לברך את מועמד הימין הצעיר על נצחונו המדהים בהתמודדות מול שמעון פרס. נתניהו לא גבר רק על פרס, אלא גם על קלינטון עצמו, שהתערב בבחירות באופן הבוטה ביותר בהיסטוריה של שתי המדינות. בקיצור, היו כבר שיחות טלפון עם פוטנציאל לבבי גדול יותר.
סירובו של נתניהו לפגוש את דונלד טראמפ בארץ, בחורף האחרון, מעיד שהוא לא החשיב את המיליארדר הניו יורקי כמועמד רציני לנשיאות. כמומחה עולמי לרפובליקנים, נתניהו לא העלה בדעתו – בערך כמו כל שאר האנושות – שטראמפ יתקרב איכשהו לנשיאות. מקובל גם לחשוב שעם כל ההיסטוריה העכורה בינו לבין הדמוקרטים בכלל והקלינטונים בפרט, נתניהו עדיין מעדיף את הרע המוכר, הניתן לתמרון, על פני הרע הלא מוכר, הפרוע, זה שמטיח ביהודים "אני לא צריך את הכסף שלכם".
אלוף במילים
סבב ההתנצלויות של גרשון הכהן על ההשוואה בין אופק בוכריס ודוד המלך קטע לרגע תמרון נרחב שהוא מנהל בשנה האחרונה בימין הישראלי. אין שבוע בלי מאמר, מסה או תזה מפרי עטו של מפקד ההתנתקות במיל'. האיש שפינה רבבת יהודים מנסה להסביר לקוראיו בארכנות איך מונעים את ההתנתקויות הבאות. מטורי שיריון הוא עבר לפקד על טורים בעיתון.
מוקיריו של הכהן בימין מסבירים שהוא נכס הסברתי חשוב. זה קצת מוזר: אם קולו כל כך חשוב כדי לנצח בקרב התודעה, איך זה שאת תובנותיו המחכימות הוא שופך בעיקר על קוראי "מקור ראשון" ו"עולם קטן" ולא "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", למשל? האם גם במלחמות הוא דוהר עם חייליו לתל אביב במקום להתקדם לכיוון ביירות?
סביר יותר שהכהן חוטא בכתיבה כדי להלבין את חטאי העבר שלו. לא פחות משחשוב לו למנוע את ההתנתקות הבאה, הוא מנסה להטביע את זכר ההתנתקות ההיא בנהר שוצף של מלל. האלוף במיל' הוא מאז ההתנתקות אדם אומלל: במבחן חייו הוא כשל, ומאז הוא מבקש לרכוש מחדש לגיטימציה.
לא מאוחר להזכיר: הכהן תמך בכל לב בסרבני מלחמת לבנון הראשונה. "מעשהו של אלי גבע עוד ישמש מופת לאנשי צבא. הוא היה מוכן להקריב אהדה, תהילה וקריירה. כדי לקום להצדיע לעקרונות חייב אדם להיות גיבור".
דור אחר כך, בסטנדרטים שהוא עצמו הציב, הכהן היה גיבור קטן מאוד. הוא הסכים מרצונו החופשי לפקד על מהלך שלא האמין בו, ועוד פיזר חיוכים ציניים למצלמות הסרט "גשמי קיץ" שתיעד את המטכ"ל של 2005. שנה אחרי ההתנתקות עוד הכחיש פרסום מדויק של העיתונאי דאז ינון מגל, לפיו אמר בניחום אבלים אצל משפחת מורנו: "ההתנתקות הייתה פשע ואני הייתי שותף לפשע נגד העם היהודי". לפעמים האמת פשוטה בהרבה ממאמר של אלפיים מילה: בלבנון הכהן תמך בסרבנות, בגוש קטיף מילא את הפקודה בהתלהבות, וזה כל הסיפור. למרות שכמה קוראים אולי סוברים אחרת בטעות, אחד מיצרני המילים הגדולים במדינה טרם הצליח להוציא תחת מקלדתו את המילה הקטנה "סליחה".
