איך התחלפו ביניהן האסטרטגיות של לפיד ונתניהו * מה הסיבה האמיתית לירידת אחוזי ההצבעה בפריפריה * לאן נעלמה היצירתיות של המפלגות הגדולות * ומדוע אין סיכוי שיצמח כאן בן שפירו ישראלי
והכוח נחלש
עשרת הימים האחרונים שלפני הבחירות הן משולש הברמודה של התחזיות: המגמות עדיין עדינות מכדי לזעזע את הסייסמוגרף, המצביעים לא התעוררו, מתלבטים טרם סיימו להתלבט. בשלב הזה ב-2015 נתניהו עוד היה בפיגור של ארבעה מנדטים אחרי הרצוג, בלי שום רמז שהוא יסיים את הבחירות בניצחון מוחץ.
עם כל הכוכביות הנ"ל, בשלב הזה של מערכת הבחירות מי שמכתיב את סדר היום הוא יאיר לפיד. שלוש המטרות שהשיג לעצמו כרגע – בדגש על כרגע – בידיו: הוא מתקרב לליכוד בלי להפיל את העבודה או מרצ; הוא מעביר את המפלגות הערביות בלי להעיר את מצביעי הימין; והוא מרדים את מערכת הבחירות.
אבל זה מורכב יותר: לפיד מנהל בבחירות האלה אסטרטגיה של נתניהו, ונתניהו – בזו של לפיד: ההחלטה המודעת של ראש הממשלה ללכת על הראש של העבודה ומרצ (דוגמאות מהשבוע האחרון: קמפיין נשים, מסרים מדיניים שמאליים, קביעה שמיכאלי וגלאון לא מצויות בשום סכנה) היא לגדול עוד ועוד גם אם המפלגות בגוש בסכנה. טבעם של קמפיינים הוא שאין בהם מרחק בלימה, והמרחק בין שש לאפס ממילא זעיר. לא סתם ראשות מרצ והעבודה לא יודעות את נפשן.
נתניהו הצליח יותר מדי בכך ב-2019 ובגלל זה איבד את הרוב בכנסת. ואילו יו"ר הליכוד נזהר, כמו לפיד אשתקד, מפגיעה בשותפות, וגם הוא עלול לנחול ניצחון פירוס, גם בלי 61 וגם עם ליכוד מצומק וגם עם בן גביר אדיר ממדים. התמיכה בבן גביר סוחפת אליה גם פעילי ליכוד שהצביעו למפלגה ארבעים שנה. לאיש לא יהיה אכפת מה מספר המנדטים של הליכוד אם ישיג 61, אבל זה יהיה חשוב מאוד לנתניהו עצמו אם יסיים את הבחירות גם בלי הרוב וגם עם שלושים מנדטים ומטה.
הראשונה שלא מבינה שהכללים השתנו היא איילת שקד. אסטרטגיית הבחירות שלה נשענת על התקווה הבדיונית שנתניהו יקרא להצביע לה כדי להציל לעצמו את הגוש. גם לו היה מחליט לפתוח גמ"ח פתקים, ואם היה עושה את זה עבורה, ספק אם זה היה מספיק כדי להכניס את הבית היהודי לכנסת.
הצטמצמות מוטת השליטה של נתניהו בגוש ניכרת גם באירועי השבוע. לא ברור אם לנתניהו יש סיבה להירתע מתצלום עם בן-גביר, אבל די ברור שבן-גביר שמח מאוד בדיעבד לא להצטלם עם נתניהו: העלבון המשווק היטב והחשש שגנץ יועדף על פניו סייע לו בקרב מצביעי הימין טוב הרבה יותר מכל תמונה של השניים מחובקים או לוחצים ידיים.
כך גם באשר לתוכנית המשפטית של הציונות הדתית: בצלאל סמוטריץ' לא התייעץ עם נתניהו בטרם הציע לבטל את עבירת המרמה והפרת האמונים, כי לו התייעץ לא היה מקבל אישור. סמוטריץ' אולי התקנא קצת בתשומת הלב העצומה שזוכה לה שותפו. הסבר פסיכולוגיסטי פחות הוא שהנושא המשפטי הוא החשוב ביותר למצביעי הימין, עם בונוס משמעותי: הוא לא מעיר את המצביעים הערבים מרבצם. נתניהו ישמח לא לביטול עבירת הפרת האמונים, אלא להחזרת האיסור שהיה פעם בחוק, לפרסם תמונותיהם של פוליטיקאים ערב בחירות, רצוי שותפיו לגוש.
הפריפריה בוחרת ברגליים
שתי גדות לירדן, ושתי מדינות בעלות אוכלוסייה בגודל זהה, פחות או יותר: ישראל מתקרבת לעשרה מיליון נפש, ירדן חצתה את הקו במפקד האוכלוסין של השנה שעברה. אבל עיר הבירה הירדנית, עמאן, מונה יותר מארבעה מיליון נפש, בעוד שבירתנו שלנו, שאורותיה נראים היטב גם מארמון המלך, מונה פחות מרבע מהאוכלוסייה.
במדינות דיקטטוריות ערי הבירה גדולות משמעותית, הכל קורה בהן: כשהשלטון מרוכז בידיו של שליט יחיד, מי שלא קרוב לצלחת, אבל ממש קרוב, לא מקבל תקציבים ותשומת לב. בישראל, בארצות הברית, בגרמניה ובעוד מדינות, יש מטרופולינים מאוכלסים בהרבה ואטרקטיביים בהרבה מעיר הבירה, כי הכסף, הכבוד והכוח מרוכזים לא סביב הממשלה אלא סביב התאגידים העסקיים הגדולים. אצלם עתיד האזרחים במרכז נקבע על ידי השלטון, ואצלנו זהות השלטון נקבעת על ידי האזרחים בפריפריה.
בשבוע האחרון התחוללה סערה – יותר רוח סתווית מצויה, אבל זה מה שיש בחגים – סביב הטענה שבוחרי ערי הפיתוח לא באים להצביע לליכוד בשל עצלנות.
בדמוקרטיה, גם לא להצביע זה לבחור. ב־2006 צלל שיעור ההצבעה בישראל לשפל היסטורי של 62 אחוז. תושבי מעוזי הליכוד לא רצו להצביע לנתניהו אחרי הקיצוצים של התכנית הכלכלית, וברובם גם לא היו מסוגלים להצביע ליריביו מקדימה ומהעבודה בשל עמדותיהם המדיניות. אז הם נשארו בבית. נשיא המדינה ויושבת־ראש הכנסת נרעשו אז בהשבעת הכנסת והזהירו מהסכנה לדמוקרטיה, מבלי להבין שהפריפריה בחרה, ועוד איך בחרה.
כך גם אשתקד: רק התנשאות מוחלטת תייחס את הירידה בשיעור ההצבעה בפריפריה לניקיונות פסח ולאובך ששרר ביום הבחירות. שנתיים קודם לכן הבחירות נערכו ערב החג, ובכל זאת הליכוד הפגיז עם 35 מנדטים. ב־2009 חזר הליכוד לשלטון למרות רוחות של שמונים עד מאה קמ"ש שנשבו בעוז בבוקר הבחירות. זה לא היה מזג האוויר, או לוח החגים, אלא דרכם של חלק מהמצביעים – אגב, בניגוד למיתוס ממש לא שלוש־מאות אלף, כנראה שישים אלף לכל היותר– להביע את עייפותם משלטון הליכוד הממושך, סגרי הקורונה, התיקו הבלתי נגמר. זה די פשוט: התלהבות גורמת להם לתמוך בליכוד, כעס מביא אותם להצביע ליריבים. עייפות משאירה אנשים בבית.
במדינות דמוקרטיות, יש קשר ישיר בין שיעור ההשתתפות בבחירות ובין המעמד הסוציו־אקונומי. ככל הידוע, יש חריג עולמי אחד לכך, והוא הציבור החרדי שמגיע יחסית בהמוניו (אם כי פחות מהמיתוס: מודיעין האמידה והחילונית יחסית מצביעה על פי רוב בשיעור גבוה יותר ממודיעין עילית הענייה והחרדית).
בבחירות 2020 התרחש פלא דומה גם עם הציבור הערבי, שהגיע בשיעור היסטורי אל הקלפי ומנע מנתניהו ניצחון. לו הגיעו אז כפי שצופים להם הסקרים כעת, הייתה ממשלת נתניהו החמישית מושלת כנראה עד היום והתואר "ראש ממשלה חליפי" לא היה בא לעולם.
החרדים באים, והערבים באו, משום שהם מאמינים שיש להצבעתם השפעה ישירה על חייהם. תומכי הליכוד נהרו ב-2015 כי האמינו שאם יישארו בבית, תקום ממשלה של הרצוג ולבני עם הערבים. הליכוד עודנו מחפש את המסר שיוציא אותם הפעם. ספק אם נזיפות פטרוניות באולפנים הן הקונץ־פטנט המבוקש.
קולות הטסים
הטיסות: מרץ 2021 לא היה רק חודש בחירות, אלא אחד החודשים החלשים בנתב"ג, פחות מעשר טיסות ביום. ישראל זה עתה יצאה מסגר, העולם היה עמוק בקורונה, וכמעט כל הבוחרים היו בארץ.
אוקטובר 2022 יירשם כחודש עמוס, עם 1,284,000 נוסעים בטיסות בינלאומיות. על פי ההערכות, כתשעים אלף ישראלים יטיילו ביום הבחירות בחו"ל, שני מנדטים רחוקים מכל קלפי אפשרית.
קולות הטסים. מאז רפורמת השמיים הפתוחים ועליית רמת החיים, חופשות באירופה ובתאילנד כבר מזמן אינן נחלתו של אגף אחד בחברה הישראלית, לכן קשה לדעת איזה גוש ירוויח. אבל בבחירות שיוכרעו על רבבת קולות לכאן או לכאן, ואם בכל זאת יש יתרון סוציו אקונומי מסוים לגוש המרכז-שמאל, אולי כדאי לנתניהו להמתין לקולות הטסים שיכריעו, לא קולות הימאים.
הוינטג': סיסמת הבחירות של נתניהו, "רק הליכוד יכול" נהגתה עוד כשהיה מתמודד לכנסת בן 38, בשנת 1988. זה עוד מופת של יצירתיות לעומת זו של יש עתיד, הקמפיין הראשון בהיסטוריה ללא מילים: תמונה של לפיד, נקודה כתומה, ושם המפלגה. במודעות אחרות זה "באנו לשנות", הלהיט הישן והטוב מ-2013. לא ידענו באיזה נשק ייערכו הבחירות השניות, השלישיות והרביעיות, אבל ברור שהחמישיות, התשושות מכולן, מתנהלות במקלות ובאבנים.
גנץ: למחנה הממלכתי היה קמפיין עוד לפני שהייתה רשימה בשם זה: בני גנץ הוא היחיד שיכול להקים ממשלה. זו הסיבה שסער חבר לכחול לבן, זו הסיבה שאיזנקוט בחר להצטרף אליהם. לפיד לא מסוגל כי הוא שרוף אצל החרדים, גנץ כן. אבל המנדטים במקום לבוא – ברחו. יכול להיות שהסיבה היא לא היועצים אלא המסר: השנה האחרונה שכנעה את הציבור שאפשר להיות ראש ממשלה כמעט בכל מספר. אם בנט היה יכול עם שישה מנדטים, אז גנץ יסתדר עם עשרה, ואפשר לתמוך בלפיד או במיכאלי לפני הבחירות, ולהחזיק לו אצבעות לאחריהן.
אמריקה רחוקה
שלושת אלפים מעריצים נלהבים חיכו בקיץ האחרון בנמל תל אביב לבן שפירו. איש התקשורת הצעיר ומהיר הדיבור הוא אימפריה אמריקנית. הפודקאסט השמרני שלו זוכה לשני מיליון האזנות לפרק, ההתנצחויות שלו עם סטודנטים פרוגרסיביים בקמפוסים שורפות את הרשת. דף הפייסבוק שלו נצפה יותר מכל רשתות החדשות בארצות הברית גם יחד. יום אחד, לא רחוק, הוא יהיה מיליארדר. אחר כך אולי ירוץ לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית.
בארצות הברית אנשי תקשורת יכולים לזכות להצלחה כבירה, פיננסית ופוליטית, גם אם איש מהמחנה השני לא צופה בהם. 330 מיליון אמריקנים לחלק לשניים זה עדיין שוק עצום ממדים, בטח בתוספת השוק המשני של מיליארדי דוברי אנגלית כשפה שנייה ברחבי העולם.
גם ישראלים ממלאים אולמות ברחבי העולם. פעם קראתי על זמר ישראלי מוכר מאוד, שיצא למסע הופעות בפאריז, לונדון וברלין. במקרה הזדמנתי ללונדון אז קפצתי לחזות בהצלחה הבינלאומית: הוא אכן הופיע שם, אבל לא בוומבלי אלא באולם של מאתיים איש, 180 מהם ישראלים.
שוק דוברי העברית בעולם איננו קיים כמעט. בארץ הוא מונה לכאורה כעשרה מיליון איש, אבל בניכוי רוב החרדים, הערבים והעולים הוותיקים, מדובר בכמיליון וחצי בתי אב. זה שוק קטן עד כאב. כמעט אף ערוץ טלוויזיה, אף תחנת רדיו, אף עיתון ואף אתר אינם יכולים להרוויח ולשגשג מפנייה רק למחנה אחד.
הנה הטרגדיה: אילוצי השוק הישראלי מתנגשים חזיתית ובעוצמה ברוח התקופה. הרשת מתגמלת על עמדות חד צדדיות, כמה שיותר בוטה יותר טוב; האופנה מאמריקה היא של בן שפירו מחד וכמה סטנדאפיסטים פרוגרסיביים מאידך, שעמדותיהם מפצות על פאנצ'ים מתישים וצפויים; אבל כלכלית, אין לזה עתיד בישראל. ייבאנו מאמריקה את הדציבלים אבל לא את הצופים, והתוצאה היא דור שלם של עיתונאים שנטחן בין אבני הריחיים של הרשת מחד וכלי התקשורת מאידך, מאבד אמינות וקהל, נשרף באש התמיכה הלוהטת של מחנה אחד.
היו לי פעם קרובי משפחה מבוגרים שירדו מנכסיהם בדיוק בזמן שבו החליטו להיפרד. הלב רצה להתגרש, אבל חשבון בנק לא אפשר שני חדרים נפרדים בדיור המוגן. אז הם הלכו לרבנות, וחזרו משם גרושים לחדר שאותו חלקו עד יום מותם. התקשורת המקומית מזכירה אותם: שני מחנות שהחליטו להיפרד אך ממשיכים, מאילוץ כלכלי, לחלוק את אותו אולפן, אותה כפולה, אותה משבצת שידור בבוקר.
בכלל לא בטוח שזה רע: המדיום הוא המסר, והקהל הוא היעד. ישראל היא עדיין קהילה קטנה. השנאות, כמו כל דבר באמריקה, גדולות מהחיים. הן לא הולמות אותנו ולא הולמות את הוויכוח הישראלי, שנמצא כעת באחת מהנקודות חסרות הפשר שלו, שבה כבר לא מתווכחים על פינוי או שילומים, אלא על שאלה פרסונלית גרידא. תופי הטם־טם הגדולים, הרועשים, מכסים על היעדר כמעט מוחלט של מחלוקות מדיניות אלה ובין אלה, אפילו בהשוואה לעבר הלא רחוק.
מחלקות המחקר בטח יחוו דעה משלהן, אבל נדמה לי שתשפ"ב שהסתיימה זה עתה הייתה שנת מפנה. הישראלים ברובם מאסו בצעקות באולפנים, בשאלות שאינן מסתיימות בסימני שאלה אלא בשלושה סימני קריאה, בפוליטיקאים ופוליטיקאיות שבצקלונם רק וולגריות ולא ביצועים. זה היה הלהיט פעם, אך טעם הקהל השתנה. בכל זאת, פה זה לא מונטנה.
