אם שאלת גיוס החרדים הייתה משא ומתן מדיני, ביום שלישי השבוע הגיע שלב הדיונים על הר הבית. בזה אחר זה, בקצב מסחרר, אישרה ועדת פלסנר גזירות חסרות תקדים על ציבור לומדי התורה. לא התגייסת עד גיל 22? תיקנס בסכום של מאה אלף שקל. ישיבה לא שלחה 80% מתלמידיה לצבא? תקציבה יגורזן. המגזר החרדי לא יעמוד במכסות הגיוס החדשות? תקציב עולם התורה כולו ייחתך בהתאם.
אם היה ספק, עכשיו כבר אין: החרדים לא יוכלו להסכים לעולם לחוק כזה. השאלה היא, אם נתניהו יסכים. הוא מכיר היטב את המפה הפוליטית החרדית: אם גפני לא יאהב את מסקנות הוועדה, יילך אחריו הציבור הליטאי, אחר-כך יהדות התורה כולה, אחר כך, בלית ברירה, גם ש"ס. פירמידת השליטה הזו מעניקה לח"כ בודד את הכוח להקטין את הקואליציה של נתניהו ב-16 ח"כים.
מתמטית, גם קואליציה של 78 ח"כים בלתי ניתנת לערעור. אבל המתמטיקה של החיים שונה: נתניהו רועד מפחד שהחרדים ימליצו לנשיא על מועמד אחר. רק זה חסר לו: לפגוש אותם בסיבוב, אחרי הבחירות. הוא גם זוכר היטב שקואליציות הן כמו דומינו: כשהשותפה הראשונה נופלת, היא מפילה אחריה את היתר.
טובי המוחות הפוליטיים מעריכים שכך בדיוק יהיה. יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין, למשל, סבור שהמבנה הקואליציוני המפואר שבנה נתניהו יקרוס ברעידת האדמה המתקרבת. הוא כבר מזמן משוכנע שהבחירות לא תוכלנה להתקיים במועדן המתוכנן, בעוד שנה וחצי, אלא
הרבה יותר מוקדם. כמוהו, בשינויי נוסח וטון, סבורים גם רבים מבכירי הליכוד. הבעיה של נתניהו היא שהתחייב לקבל כלשונו את המתווה של ועדת פלסנר. אם ייסוג ממנו, יחטוף קשה בציבור. אם יעמוד בו, יאבד את החרדים. נכון שהשבוע הוא נחלץ ממצב דומה – של או-או – בגבעת האולפנה, אבל הדמיון הוא צורני בלבד. שם היה מדובר בחמישה בתים שינוסרו בלב השטח. כאן, כאמור, מדובר באגן הקדוש.
קוראים לה לבני
לראיון הבכורה שלו כפוליטיקאי יאיר לפיד בא בלי רשימות, אבל עם ארגזים גדושים בספרים. הראיון עם יונית לוי נערך במלון תל-אביבי, וכדי להפוך אותו קצת יותר חם, יותר ביתי, יו"ר "יש עתיד" רוקן כמה מהמדפים בבית המידות שלו ברמת אביב ג'. הסוויטה הייתה עדה לאירוע נדיר: לראשונה זה חצי שנה לפיד הגיב למשפטים שבסיומם סימן שאלה.
דף המסרים שלו הוכיח שללפיד יש יועצים מיומנים, שהחליקו לראיון כמה שינויי כיוון משמעותיים. אחרי הכל, מהפך דרמטי התרחש מאז הפך מהאיש עם השאלות לאיש עם התשובות: קדימה התפרקה ומתה. על ארבעים המנדטים בגוש המרכז-שמאל מתחרים עכשיו רק שניים: יחימוביץ' והוא, הוא ויחימוביץ'. בחירות נוטות להפוך לאקט קניבליסטי: או שאתה טורף את היריב שלך וזוכה בכל הקופה, או שאתה נטרף. לכן לפיד פתח במתקפה חסרת רחמים על יו"ר העבודה שהאשימה אותו בקשרים עם אולמרט ("צריך מידה יוצאת דופן של רשעות בשביל להשמיע את הטענה הזו").
זו הסיבה להצהרות של לפיד על כך שבחירתו מחדש של נתניהו "לא כתובה בשמיים". אך לפני כמה חודשים לפיד ויחימוביץ' הצהירו, בצניעות לא אופיינית, שאינם רואים עצמם מועמדים לראשות הממשלה. עבר להם. הם מתחרים על הואקום שהותירה קריסתו של מופז. אם זה הצליח ללבני, אין סיבה שלא יצליח להם. תשובתו של לפיד לשאלה אם הוא רואה עצמו בשל להנהגת המדינה הייתה מאלפת: "אני מבין שייקח לאנשים זמן להתרגל". רוצה לומר: כל מה שמפריד בינו לבין ראשות הממשלה זה רק רמת המוכנות הרגשית של אזרחי ישראל. הוא, מבחינתו, כבר מוכן.
כדי לכבוש את אותו מחנה שמאל-מרכז, לפיד שובר עכשיו שמאלה. הוא האשים את נתניהו בהפיכת ישראל למצורעת, ותבע פתרון מדיני עכשיו. אבל כדי להישאר בזירה לבד מול יחימוביץ', לפיד חייב למנוע מכוח שלישי לקום. לכוח הזה קוראים ציפי לבני, וזו גם הייתה הכותרת המרכזית של הראיון. יו"ר "יש עתיד" הפר בו למעשה את הבטחתו הראשונה כפוליטיקאי: לא לצרף פוליטיקאים משומשים למפלגתו. הוא נשאל על כך ארבע פעמים שונות, וארבע פעמים התחמק מתשובה. בתרגום לעברית, לפיד מתכוון לומר שצירופה של לבני הוא בסוף עניין של רווח והפסד: אם התועלת האלקטורלית מצירופה תעלה על הנזק שבהפרת ההבטחה, הוא יעניק לה את המקום השני בלי לחשוב פעמיים.
נפל בליהוק
שני סגניו של ראש הממשלה התבצרו השבוע, איש איש וסיעתו, ויידו זה בזה עלבונות לא אופייניים. די ברור למה אלי ישי תוקף את אביגדור ליברמן על מתינות-יתר בנושא גירוש המסתננים: הוא היה זקוק כאוויר לנשימה להישגים תקשורתיים לפני דו"ח הכרמל. אבל למה ליברמן היה צריך את זה?
התשובה נמצאת בקטע הקודם. יו"ר ישראל ביתנו מעביר בחודשים האחרונים, לאט אבל בהתמדה, את מרכז הכובד מהציבור הימני-מסורתי לציבור המרכז-החילוני. בהיעדר פרוטוקולים כתובים של שיחותיו עם ארתור פינקלשטיין, קשה קצת לדעת מה בדיוק קרה שם: האם הוא מזהה יכולת ליטול קולות מגוש המרכז בעקבות קריסת קדימה? או שהוא דווקא מזהה מגמה מדאיגה של איבוד תמיכה בציבור העולים למפלגתו החדשה של לפיד?
התוצאה, בכל מקרה, זהה: ליברמן נכנס חזיתית בלפיד ("שלא ישריין את עצמו לשתי קדנציות, הוא בקושי מפלגה של קדנציה אחת"); ליברמן מנהל קמפיין חילוני עיקש בעד גיוס חרדים ונגד ש"ס ויהדות התורה; ליברמן, שומו שמיים, תוקף את הדברת המזיקה בנושא גירוש העובדים הזרים. הזהו אביגדור, זולל הזרים לתיאבון?
דווקא בגלל הקו הנוכחי, אפשר לשער כמה ליברמן רותח על חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. תקיפתם האלימה של שני ח"כים, מי במים ומי ביד, התיאוריות המשונות-משהו נגד ההומוסקסואלים, וההרגשה הכללית שמדובר בדמות לא יציבה במיוחד, כל אלה גרמו נזק כבד בדיוק בקהל שליברמן מנסה לכבוש.
במקרה הזה, הוא יכול להאשים בעיקר את עצמו. מי שכמעט הפך לשרה את המפגע הוורבאלי הקרוי אסתרינה טרטמן שוב נפל בליהוק. שוב נלמד כאן הפער שבין רשימה אטרקטיבית לפני הבחירות ובין סיעה מתפקדת לאחריהן. לידיעת הקורא יאיר לפיד.
שאלה נוקבת
עכשיו, כשיש הסכם על גבעת האולפנה, האם ינוקבו גם צמיגי הרכב של הרב מלמד?
