סדר היום הישראלי נחלק בקיץ הזה בין איראן ליוון. זו שממזרח היא איום בטחוני, וזו שממערב – כלכלי. באיראן נבצר מרובנו לבקר, אבל יוון אינה רק יעד רטורי מועדף על הישראלים, אלא גם יעד תיירות.
לא צריך להיות מומחה גדול לכלכלה כדי להבין את עומק התהום שהמדינה העתיקה הזו נמצאת בו. השם "יוון" מוזכר במדורי הכלכלה העולמיים משל היה מדובר במעצמת-על. הפחד מובן: כל מובטל נוסף במדינה חדלת הפירעון הזו גורר אחריו את היבשת, ואחריה את העולם כולו. בקיץ הזה, חצי עולם כבר שר יוון.
הפלאקה של אתונה, יעד תיירות שוקק מסעדות בואכה האקרופוליס, היה השבוע ריק כמעט. בשיא עונת התיירות, טברנות שהיו עמוסות עד לא מזמן במקומיים ובתיירים עמדו השבוע שוממות. בעיתון מספרים על עוד חברת ענק בתחום האלקטרוניקה שעזבה את יוון בגלל המצב הכלכלי, וברחובות הראשיים, במיקום הכי טוב שיש, רואים עשרות חנויות סגורות וגברים רבים בגיל העבודה ובלי אחת כזו. יוון ריקה, ורק הקירות מלאים כאן, באלפי כתובות גרפיטי. באדום ובשחור, עם ציורים ובלעדיהם, על חלונות הראווה של רשתות אופנה יוקרתיות ובחצרות בתים. אתונה היא בימים אלה תערוכת-ענק של גרפיטי, מוזיאון לתסכול. גם בלי לשלוט בשפה הבלתי אפשרית הזו, קל להבין במה הן עוסקות. אחת מהן – באנגלית, כשירות לתייר – מבשרת: בקרוב כל היוונים יילכו לכלא בגלל האירו.
בחנויות המזכרות באתונה ובאיי יוון מוכרים מארזים מיוחדים של דרכמות של ערב ההצטרפות לגוש המטבע האירופי. תיירים אמורים לשלם בשטרות אירו על הזכות לרכוש את "המטבעות היווניים האחרונים". אי אפשר לחמוק מהמחשבה שבקרוב זה יהיה הפוך: תיירים יוכלו לרכוש במיטב הדרכמות מארזים מיוחדים: "שטרות האירו האחרונים של יוון".
עוד באירופה
בלארוס מתוארת לא פעם בעיתונות הבינלאומית בתור "הדיקטטורה האחרונה על אדמת אירופה". יש לא מעט סימנים מדאיגים שמעוררים את השאלה אם בלארוס לא תיחשב בעתיד דווקא כדיקטטורה הראשונה. השבר הכלכלי הנורא באירופה הוביל אט-אט (או די מהר, בעצם) להיווצרות משטרים סמכותניים, פחות ופחות דמוקרטיים, בחלק נכבד ממדינות היבשת. בהונגריה שולט משטר עם סממנים פשיסטיים וחוקה שחופש הביטוי אינו הצד החזק שלה, חופש העיתונות באיטליה זיכה אותה בדירוג בעייתי של מחלקת המדינה בארצות הברית, וסדרת מערכות הבחירות שהוליד המצב הכלכלי ביוון (מוכר למישהו?) הביאה לעלייתה של מפלגה ניאו-נאצית מובהקת, השחר המוזהב. אחד מכל שנים עשר יוונים שמסתובב ברחובות אתונה הלוהטים הצביע בחורף האחרון לחבורת מטורפים, שונאי זרים, מכי מגישות באולפני טלוויזיה. רובם שמחו לחזור על הצבעתם שוב, בבחירות האחרונות. ערש הדמוקרטיה? המורשת הזו לא שכנעה את המשטר הצבאי ששלט ביוון בין 1967 ל-1974, ולא בטוח שהיא תספיק גם הפעם.
לפחות בעיקרון, יוון ואיראן אינן שונות מאוד: באחת הקיצוניות הולידה צרות כלכליות, באחרת הצרות הכלכליות מאיימות להוליד קיצוניות גדולה.
הדמוקרטיה האירופית דומה למדי לשגשוג הכלכלי ביבשת הזו: שניהם נראו עד לאחרונה יציבים ונצחיים, אבל שניהם שבריריים וזמניים מכפי שמקובל לחשוב. העירוב הנפיץ בין המצב הכלכלי לרגשות לאומניים ידוע זה כבר. האיחוד האירופי, פטנט שרשום על שמו של וינסטון צ'רצ'יל, נועד להתיר בדיוק את הקשר הגורדי הזה: אם לכולם יהיה מטבע אחד, גורל כלכלי אחד ואולי בעתיד גם ממשלה אחת, למחוזותיה הנפרדים של אירופה העתידית כבר לא יהיה תמריץ לשנוא אלו את אלו. זה לא ממש עבד. ההבדלים התרבותיים העמוקים בין גרמניה ליוון או בין פולין לספרד היו כנראה גדולים מכדי שיוכלו לגשר עליהם במחי שטר אחד, כעור למדי.
עד לא מזמן זה דווקא נראה כסיפור הצלחה. מי שהתקשה לקבל את הרעיון של ויתור על המטבע הלאומי או העצמאות הכלכלית נתפס כמיושן, לאומן או שילוב של השניים. בבריטניה נהגו ללגלג במשך שנים על השמרנים – דווקא מפלגתו של צ'רצ'יל – שהתנגדו להצטרף לגוש האירו. "אירו-סקפטיקס", קראו להם. הם, כמאמר החמישייה הקאמרית, היו סקפטיים עוד באירופה. בסוף התברר שצדקו יותר מהאופטימיסטים המושבעים של הלייבור.
ההוכחה החותכת לכך שאירופה כולה סקפטית ביחס למיזם השאפתני הזה ניתנה לפני שנתיים. כלכלת היבשת לא יכולה לתפקד בלי הנהגה חזקה, אבל בתום מאבקי כוחות אדירים בין גרמניה, צרפת ובריטניה, נבחר לבסוף לנשיא האיחוד האירופי ראש ממשלת בלגיה, דמות בלתי מוכרת בעליל, ולשרת החוץ מונתה קתרין אשטון, מיודעתנו, בריטית אלמונית לחלוטין אפילו במולדתה שלה. הקריקטורה ב'דיילי טלגרף' הייתה מאלפת: מביצה ענקית של האיחוד האירופי בוקעים שני גוזלים זעירים, נטולי נוצות. זו הייתה תעודת הפטירה הלא רשמית של המיזם השאפתני שנועד להיות ארצות הברית של אירופה.
צ'רצ'יל בוודאי היה נחרד למדי לראות את החולצות שנמכרות עכשיו בשווקי אתונה: רואים שם ציור של יווני ברוח תורת האבולוציה של דארווין, ברוורס: בהתחלה הוא מצויר זקוף, לבוש טוגה. אחר כך הוא כורע תחת נטל צלב הקרס, זכר לשלטון הנאצי. ולבסוף הוא שרוע על הרצפה, מטבע אירו גדול על גבו.
סירוב בפיג'מה
ובכל זאת, עדיין כדאי לקפוץ ליוון. אם מזדמן לכם, עשו זאת בסוף אוקטובר. החום מעיק הרבה פחות, וגם תוכלו להיות עדים לחג לאומי מיוחד ב-28 בחודש: חג ה"לא". ביום הזה, בשנת 1940, התייצב שגריר איטליה בבית ראש ממשלת יוון מטאקסאס, בשעה הבלתי דיפלומטית בעליל ארבע בבוקר. הוא הציב אולטימטום: יוון חייבת לתת לצבאו של מוסוליני להיכנס לשטחים נרחבים של יוון. השיטה הזו הייתה כמובן ייבוא ישיר מגרמניה הנאצית, אבל מטאקסאס היה קליינט נוח קצת פחות מצ'מברליין. הוא לא כינס את הקבינט ולא ביקש זמן. לבוש כנראה בפיג'מה, הוא השיב במילה אחת: "לא". בכל שנה, מאז, מצייניים ביוון את המילה הקטנה הזו בחג גדול.
