ביום ראשון, בעוד שבועיים, ימריא ראש הממשלה לביקור ממלכתי בהודו. המלצות המשטרה, יש להניח, לא תפורסמנה בעוד הוא סוקר משמר כבוד בניו דלהי. או שנתניהו ייאלץ לנהל משבר ענק מתת היבשת, או שייאלץ להיערך אליו משם. האם כשישוב מהודו כבר לא תהיה לו ממשלה?
מחזיק תיק כחלון בלשכת ראש הממשלה הוא יואב הורביץ. הוא נשלח עם משימה אחת: להשאיר את כולנו בקואליציה ויהי מה. הערכת המודיעין שהוא שב איתה היא שכולנו לא תעזוב את הממשלה. השבוע האחרון עשה לו טוב: "הפגנת הימין" נגדו הביאה מספר דל של מפגינים, פרשת הגיליוטינה סיבכה את הפגנת רוטשילד, הציונות הדתית התייצבה לימינו כמעט במלואה כולל שורת רבנים שקיטרו אבל התייצבו בהרכב מלא להביע תמיכה, וליאור חורב סיבך את המפכ"ל בעוד התבטאות אומללה.
אבל נתניהו עדיין מודאג.
הסיבה היא ששר האוצר, כדרכו, מפזר רמזים סותרים. מצד אחד, הוא מוכיח במעשים שהוא מעוניין להישאר בממשלה. הוא מיהר להכחיש ידיעות על התנגדות לחוק הלאום כשהבין את הפוטנציאל הנפיץ של העניין, ותקציב המדינה המשיך לדהור גם השבוע בדרך לאישור. מצד שני, לכחלון נוח מאוד, למשל, ענן השמועות על מגעים קרבים לחבירה עם לפיד, כדי להלחיץ את נתניהו. שותפיו לקואליציה גם מתרשמים שהדבר נועד לחזק אותו לקראת דיוני התקציב, שבהם, כדרכם של שרי אוצר, הוא מוצא את עצמו עם מעט כסף והרבה התחייבויות. עם מישהו שצועק "אני הולך" כדרכם של מוכרי הקרטיבים, לא מתעסקים. גם מצידו של לפיד מתרומם ענן ספקולציות, על כך שהוא גמר אומר לא לשבת יותר באופוזיציה. המסר ברור: בכל מקרה תקום אחרי הבחירות הקרובות ממשלת לפיד-ליכוד, או ליכוד-לפיד. כדאי לך, כחלון, לחבור אלינו פן תקבל לכל היותר את תיק איכות הסביבה. כחלון, בניגוד למה שרבים חושבים, מעוניין יום אחד להיות ראש ממשלת ישראל. הוא לא יסכים לחבור ללפיד בלי רוטציה (שאיננה מקובלת כלל על יו"ר יש עתיד, גם לאור ניסיון העבר העגום עם לבני והרצוג וגם לאור הסקרים). אפילו אם תהיה לו כזו, גט כריתות לימין אינו דבר של מה בכך למי שצמח בליכוד ותמיד הקפיד לשמור עם אנשיו על קשרים טובים.
לשכת היועץ המשפטי לממשלה היא אחד המקומות הממודרים במדינה. במשך חודשים ארוכים עסקה כל התקשורת הישראלית בניחושים פרועים במה עוסקים תיקי נתניהו, אבל אפילו רמז קלוש להקלטות מוזס או סיגרי מילצ'ן לא דלף מכיוון המעגל הפנימי של מנדלבליט. אפשר להניח, לפיכך, שעם תום פסטיבל ההמלצות תשתרר דממה ממושכת בכל הנוגע לחקירות 1000 ו-2000. זה אחד המסרים שמעביר נתניהו לכחלון, במישרין אבל בעיקר בעקיפין: אם תישאר בממשלה תחטוף מקלחת קרה (או בעצם אש וגופרית) מהתקשורת, אבל כעבור כמה ימים סדר היום יתחלף ותוכל לחזור לנושאים היקרים לליבך בשנה וחצי הקרובות.
הסיפור הגדול של השבועות האחרונים הוא התפרקותה למעשה של סיעת כולנו. השר יואב גלנט מנהל מסע פריימריז לכל דבר בליכוד, השר אלי כהן פועל באותו אופן ומתכתש במסרונים עם מנכ"ל המשרד של כחלון, ומייקל אורן משמש כדובר של נתניהו לתקשורת הזרה. באותו המזמן שלושה חברי כנסת מכולנו מגיעים להפגנה נגד נתניהו, ושתיים מהן, רחל עזריה ומרב בן ארי מפרות את המשמעת הקואליציונית בלי לטרוח לקבל אישור מכחלון. אלי אללוף, שמסתובב בכנסת ממורמר ומתוסכל, ביצע השבוע עבירה שבכולנו דינה הוא מוות פוליטי והביע תמיכה באבי גבאי לראשות הממשלה. כולנו איננה מפלגה של איש אחד, אלא אוסף של עשר סיעות יחיד. אדם שמפלגתו מתפרקת לו בין הידיים עשוי להחליט שעדיף לו להישאר בקואליציה כי כלום לא מחכה לו בחוץ, או לחלופין לשלוח את כולם הביתה ולבחור לעצמו סיעה צייתנית יותר. "רובכם לא תהיו פה", הזהיר את חברי סיעתו השבוע כשדרש מהם לחדול קשקשת ברשת, ולא ברור אם זה היה איום או הבעת תקווה.
צעד תימני לאחור
תימהון מלווה בשעשוע ליווה את הפיליבסטר השבוע על חוק ההמלצות. למשיכת זמן הייתה פעם משמעות כאשר תוקפו של חוק עמס לפוג ומשיכת זמן הייתה מונעת את חידושו. הסיבה נעלמה זה מכבר, אבל הטקס עודנו כאן. זו לא אשמתה של האופוזיציה, שאין לה שום כלי לנצח הצבעות; זו אשמתה של הכנסת, שלא משכילה להתחדש.
בזה אחר זה גוועים הכלים הפרלמנטריים של המאה ה-20, מתים אך מוסיפים ללכת. הצעות האי אמון, שכילו אלפי ימי שני במרוצת השנים, צומצמו לפעם בחודש לאחר שהתברר סופית שאין טעם לבזבז זמן יקר על אירוע שהפיל ממשלה רק פעם אחת, לפני כמעט שלושים שנה. הצעות לסדר גם הן אירוע שחלף זמנו בעידן שבו עד שהן נדונות סדר היום הלאומי כבר התחלף שלוש פעמים. גם מהומת הקיזוז של ח"כ אילן גילאון עם השר החולה דוד אזולאי מלפני שבועיים נראית מיותרת לגמרי. לא כי סיוע לחבר במצוקה הוא דבר רע, אלא כי עצם הדרישה להגיע להצבעה נראית קצת ארכאית בעולם שבו כבר אין כרכרות ודיליז'נסים. למה בממשלה אפשר להפקיד הצבעה ובכנסת לא? האם ארבעים אלף בוחריו של חבר כנסת צריכים להפסיד רק כי נתקע בפקק או אושפז לשבוע?
שלל המוסדות הפרלמנטריים האלה נראים כמסורת מיושנת של מועדון סגור עם כללים מאובנים, משהו כמו כינוס של ותיקי הבונים החופשיים. מילא הכלים, אבל מה עם נושאיהם? כדאי לזכור שממש עד המחאה החברתית גם הכניסה בשערי הכנסת הייתה שמורה לחבורה די הומוגנית של גברים אשכנזים בגיל העמידה פלוס, רצוי עם תואר עורך דין או דרגות במיל' על הכתפיים. אוהבים להזדעזע מחברי כנסת כמו אורן חזן, או בזמנו שרון גל, ומהדרך ה"לא פרלמנטרית" שבה הם נוהגים, אבל האמת היא שרובנו לא פרלמנטרים. לא במקרה המנהיגים שנבחרים מסביב לעולם הם מעין פוליטיקה ללא פוליטיקאים, כמו סבון ללא סבון או קפה בלי קפאין. בצרפת נבחר בן 39 שהתחתן עם מורתו ובאוסטריה רווק בן 31, בבריטניה עומד להפוך לראש ממשלה קשיש נרגן עם עמדות בלתי נסבלות ובאמריקה יושב בבית הלבן דונלד טראמפ. רוח התקופה היא עייפות מפוליטיקה על סט מנהגיה המיושן. בטח כשהעייפות הזו נמשכת על פני שני לילות ללא שינה, עם מגילת איכה בטעם תימני.
(פורסם ב"מקור ראשון")
