את יומו השבעים והאחרון במשרד המשנה לראש הממשלה, שלשום, חתם שאול מופז בסיפור קטן. מתברר שבאותו לילה דרמטי לפני עשרה שבועות שבו הצטרף לקואליציה, הוא הציע לנתניהו להאט קצת את הקצב. למה צריך לחתום על ההסכם באישון ליל ובבהילות, שאל את ראש הממשלה. בוא ניקח שבוע, נדליף את קיומו של המשא ומתן, וניתן לכולם להתרגל. נתניהו, להוט מאי פעם לחתונה, השיב בשלילה. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר.
השותפות הקואליציונית שבאה השבוע אל קִצה העגום הייתה בהילוך מהיר. למען האמת, בהילוך סרק. ישראלי ששב השבוע מטיול בן חודשיים וחצי בהודו לא יחשוד אפילו שהתרחשה פה דרמה: נתניהו עדיין ראש ממשלה, מופז עדיין יו"ר האופוזיציה, החרדים עדיין לא בצבא. בשביל מה לעזאזל זה היה טוב? מה בכלל זה שינה?
שני האישים טעו אז בהבנתם זה את זה: מופז חשב שקואליציה בסדר גודל היסטורי בונים כדי לעשות צעדים בסדר גודל דומה. נתניהו, לעומתו, התייחס אל 28 הח"כים של 'קדימה' כמו שצרכנים ישראלים מתייחסים למצרכים בסופר – לא מצרפים אותם לעגלה כי חייבים אותם, אלא איך אומרים ביידיש? שיהיה. מבחינת מופז, הוא היה המצפן המעודכן של הספינה הזו. מבחינת נתניהו, גלגל שישי לעגלה (החמישי הוא ברק). חבר תשיעי בשמינייה.
המביך הוא שהם (ונתן אשל), היו כנראה היחידים במדינה שהאמינו בכוחה של השותפות בזמן אמת. אחד משרי הליכוד הבכירים אמר באותו לילה: "זה יחזיק שלושה חודשים", ולא העלה על דעתו שהוא עוד מגזים. אפילו מהתקשורת נגזל תענוג ההלקאה העצמית הקבוע. הפעם הפרשנים צדקו בכל מילה.
מופז התעקש השבוע שצדק לאורך כל הדרך, גם בהצטרפותו וגם בעזיבתו. הוא ישב בחדרו, מאושש יחסית למצב. "קיבלתי את קדימה בצניחה חופשית", אמר. "תחת לבני לא היה לנו סדר יום, לא הייתה אג'נדה. אחרי שלוש שנים וחצי, לקדימה סוף-סוף יש דגל להניף". הוא משוכנע שהדגל הזה לא יקופל עד הבחירות.
פרישתו משדרת מסר חשוב נוסף: לו ידע שתקיפה באיראן בדרך, אולי אפילו בספטמבר-אוקטובר כפי שטוענות שמועות עקשניות, ספק אם היה עוזב. ככל הידוע, נתניהו טרם קיבל החלטה לתקוף, למרות נאומיו הנחרצים. בעשרת השבועות בממשלה מופז השמיע את דעתו, אבל לא התבקש להרים את אצבעו בעד או נגד תקיפה. הוא היה מצביע נגד. הביטחוניסט הוותיק סבור שישראל לא יכולה לבצע פעולה משמעותית באיראן, גם אם ראשיה מאוד רוצים.
הפילוג בוא יבוא
ובכל זאת, השיקול המרכזי בהחלטת מופז לפרוש לא היה איראן ואפילו לא חוק טל, אלא החישוב הפוליטי. במשך שבוע הוא נקרע בין איומים סותרים: נאמני לבני איימו להתפלג אם יישאר בממשלה, נאמני הכיסא ונתניהו איימו להתפלג אם יעזוב. ביומיים האחרונים להתלבטות מופז קיים פגישות אישיות עם רובם. לבסוף הוא התרשם, ובצדק, שהוא לא מסתכן בפילוג אם יפרוש מהקואליציה. כותרות עיתוני שלישי בישרו על 11 מורדים, אבל אלה היו נמרים של נייר עיתון. בהצבעה על הפרישה בערב נותרו רק שלושה.
ואף על פי שיתמהמה, הפילוג בקדימה בוא יבוא. חלק מתומכי לבני הצטערו השבוע שעמדתם התקבלה – עכשיו הם צריכים לחפש תירוץ חדש לפרישה. מהעבר השני צחי הנגבי וכמה מחבריו זוממים לחזור לליכוד.
מופז מאמין שישמור את כולם בפנים, אבל זו תקוות שווא. לפי הסקרים האופטימיים ביותר, שני שליש מחברי הסיעה ייפלטו מהכנסת. לחץ קטן מזה ניפץ את 'שינוי' ב-2006 לרסיסים. במקרה של קדימה, הרסיסים עשויים להיות קטנים במיוחד: אף פעם לא הייתה בישראל מפלגה שמהווה רבע מהכנסת ועלולה בתרחיש מסוים גם לא לעבור את אחוז החסימה. בתרחיש אחר ייתכן ששמה בכלל לא יופיע על הפתק. בכל מקרה, הרע מכול עוד לפניה.
תיק "אורלב נגד שקד"
שליח עם מכתב רשום דפק השבוע על דלתה של איילת שקד. מחציתו העליונה של כל דף נשאה במכתב את הלוגו המאיים של משרד עורכי דין מוכר, ובמחציתו השנייה היה איום משפטי בתביעת דיבה "בסכום כספי גבוה" מאת ח"כ זבולון אורלב. המועמד לראשות 'הבית היהודי' תובע את עלבונו משקד, בעצמה מועמדת בבחירות המקדימות, בעקבות ראיון שבו טענה כי הוא ישב בממשלה ו"אפשר בכך את ההתנתקות". שקד, שמתמודדת על המקום המשוריין לאישה (בין היתר מול שולי מועלם המרשימה), מתעקשת שלא להתנצל.
שופט סביר שידון בתיק "אורלב נגד שקד" יגלה את העובדות הבאות: בחודש יוני 2004, בסמוך לאישור תוכנית ההתנתקות בממשלה, פוטרו שרי האיחוד הלאומי, אביגדור ליברמן ובני אלון. אחריהם התפטרו יו"ר 'המפד"ל' דאז, אפי איתם, וסגן השר יצחק לוי. מכל מפלגות הימין נותר בממשלה רק שר הרווחה אורלב. הוא העביר, לשמחתו הרבה של שרון, החלטה במרכז המפד"ל שמכשירה את המשך הישיבה בממשלה. "נשפיע מבפנים", הצהירו שם, וב'מילה האחרונה' בגל"צ התבדחו שכך בדיוק אמר העכבר לחתול, רגע לפני שנטרף.
כמעט חמישה חודשים נוספים כיהן אורלב בממשלת ההתנתקות, ואפילו שדרג את עצמו לקבינט על חשבון המקום המיותם של איתם. סימה קדמון כתבה באותה התקופה: "תחושת הרחוב הדתי-לאומי הייתה שאורלב צריך לפרוש, שהוא נדבק באופן מביך לכיסא" ('ידיעות אחרונות', 29.10.2004).
אלה היו חודשים קריטיים במיוחד, מכיוון ש'העבודה' הייתה באותה תקופה מנועת כניסה לממשלה בשל החלטת מרכז 'הליכוד'. לו פרשה אז המפד"ל, שרון אולי לא היה נופל, אבל לבטח היה נתקל בקשיים פוליטיים עזים בפינוי עשרת אלפים המתיישבים.
ואז הגיע רגע האמת. בליל 26 באוקטובר 2004 הצביעה הכנסת על תוכנית ההתנתקות. שר האוצר דאז נתניהו והשרים לבנת, כץ ונווה, החליטו בחשאי להצביע נגד התוכנית, במחאה על כך ששרון מסרב לקיים משאל עם בנושא. הצבעה דרמטית כזו בצירוף פרישת המפד"ל הייתה לבטח מפרקת את הליכוד ואת הממשלה, גוררת בחירות, וממילא מעמידה בספק את היכולת לבצע את ההתנתקות במועדה המתוכנן, כעבור תשעה חודשים.
אבל ממש אז, דקה לפני הצבעה, הודיע אורלב שהוא מעניק לראש הממשלה שבועיים להסכים על משאל עם בטרם יפרוש. ההודעה הזו קברה סופית את המאבק הפוליטי בהתנתקות. "השרים (של הליכוד – ע"ס) התגודדו במסדרון האחורי של אולם המליאה", תיאר למחרת נחום ברנע את הלילה הדרמטי. "דני נווה הסתייג מהצבעה נגד: ברגע שאורלב נותן לשרון 14 יום, אמר, אנחנו לא יכולים לאגף אותו מימין (…) אי אפשר להיות יותר קיצוניים מהמפד"ל". וכך, חפויי ראש, נכנסו השרים למליאה בזה אחר זה והצביעו בעד פינוי 22 יישובים. לכן, לו אני עורך דינו של אורלב, הייתי ממליץ לו לרדת מהתביעה, ולחזור להתעסק בפריימריס.
