לפי ספרי הפוליטיקה השימושית, זה היה אמור להיות שבוע גרוע למדי לשר האוצר: נמל התעופה בן-גוריון שבת, מס ההכנסה עומד לעלות, קצבאות הילדים יורדות, מס הערך המוסף מתייקר וההטבות הפנסיוניות יורדות. העיתונים מספרים שריקי כהן תשלם יותר. סיוט אלקטורלי.
אבל הרושם הוא שיאיר לפיד יוצא מהשבוע הזה מחוזק יותר מכפי שנכנס אליו: הוא הרוויח משביתת עובדי 'אל על', על אף שרפורמת 'שמיים פתוחים' נולדה עוד לפני בחירתו; הוא הרוויח מהכניסה החזיתית בעובדי נמל אשדוד ("אני מוכן להילחם"); והוא הרוויח בעיקר מהמתקפה הבוטה על הח"כים החרדים ועל אורח החיים החרדי (ראו בהמשך).
לפיד, ובזה מודים גם יריביו, מתגלה כפוליטיקאי ממולח הרבה יותר מהטירון שכולם ציפו שיתייצב במשרד ברחוב קפלן. אסטרטגיית הפייסבוק שלו היא ליגה אחרת לעומת שאר הפוליטיקאים, העדכון השוטף – והחד-צדדי – של הציבור יוצר רושם אצל הבוחר הממוצע שהמצב רע, אבל שר האוצר דווקא בחור טוב. בניגוד לבנימין נתניהו ב-2003, הוא לא נתפס כמחלה אלא כרופא.
תקציב 2013-2014 מעיד שלפיד גם משחק פוליטיקה. כמה בכירים במשרד ראש הממשלה שעיינו בתחילת השבוע בתקציב שהגיש להם לפיד גילו מלאכת מחשבת אלקטורלית. הנה כמה דוגמאות: יו"ר 'יש עתיד' ביקש להבהיר שגם המשרדים בשליטת מפלגתו יחטפו, והביא כדוגמה קיצוץ ענק של מיליארד שקלים בחינוך. אלא שהקיצוץ הזה מורכב בעיקרו משני חלקים: עיכוב יישומה של רפורמה שהמורים לא סובלים, וגרזון כואב וחד של התקציבים לחרדים. הנה רווח כפול: אחרי מיליארד שקל קיצוץ, המורים לא מתלוננים והחרדים כן. תסריט מושלם ליו"ר מפלגה חילונית.
עוד דוגמה: הקיצוץ בשכר עובדי המגזר הציבורי למעשה כלל אינו קיצוץ אלא עיכוב של תוספת שכר. לעובדים כואב שמשכורתם נגרעת, אבל הם יכולים להסתדר עם כך שהיא לא עולה – בטח בתקופה כלכלית כה קשה. זה מהלך כואב הרבה פחות מהטלת מס על קרנות ההשתלמות. אם מחברים את כל הספרות בתקציב, מקבלים תמונה של עופר עיני ויאיר לפיד לוחצים ידיים. זה הרושם שנוצר: לפיד עושה הכול כדי לרצות את יו"ר ההסתדרות ולהימנע מהשבתת המשק.
מה הפלא שראש הממשלה החליט לשים קץ לאידיליה? אישור רפורמת 'שמיים פתוחים', למרות ניסיונות של שר האוצר לדחות אותה, נועד בין היתר לסכסך בין לפיד ועיני, בהצלחה לא מועטה. בבוקר אישור הרפורמה, בישיבת שרינו, נתניהו שמע שרק שר התחבורה ישראל כץ אמור להציג אותה. "אני מציע שגם לפיד ידבר", אמר רה"מ. הנוכחים הבינו שהוא רוצה שגם לפיד יחטוף קצת אש.
ההמשך לא איחר לבוא. שלשום, נתניהו עצמו עלה לבימת הכנסת ביום הרצל, אבל דיבר פחות על חוזה המדינה ויותר על החוזים של עובדי נמל אשדוד. "ניאבק על הפרטת הנמלים גם אם יהיו איומי שביתה", הכריז תחת דיוקנו של בנימין זאב הרצל. אחר כך, במזנון, ראש הממשלה הבהיר כי הוא בטוח שבקרוב מאוד הזבל ייערם ברחובות וטיסות לא יצאו מישראל. אפשר היה להתרשם שראש הממשלה אינו חושש משביתה של עופר עיני, אלא להפך: הוא מתפלל לה. שר אוצר פופולרי זו בעיה של ראש הממשלה, אבל שביתות זו בעיה של שר האוצר.
הטעות של החרדים
כשלפיד עלה השבוע לדוכן, הוא לא תכנן להיכנס דווקא בחרדים. המתקפה העיקרית תוכננה לכיוונה של יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ'. שר האוצר עלה לדוכן עם כמה משפטי מחץ מחודדים כלפיה, למשל "את התלוננת שאני מדבר רק בפייסבוק, אבל את לא נותנת לי להשלים מילה". אך יחימוביץ', נעבעך, נמנעה מלקרוא קריאות ביניים כדי למצב עצמה כדמות ממלכתית יותר. משה גפני, ישראל אייכלר ויעקב ליצמן גילו פחות איפוק, והשאר כבר ביו-טיוב.
בתקופת המאבק נגד ההינתקות הומצאה בחוגי הימין הסיסמה "עומק העקירה כעומק החקירה". היא נועדה לשכנע את דעת הקהל שאריאל שרון מקדם פינוי יישובים כדי להסיט את הזרקורים מפרשיותיו הפליליות. היה לא מעט צדק בטענה הזו, אבל היא לא גרעה את הצורך בחשבון נפש עמוק של מתיישבי יש"ע: כיצד הגיעו למצב שפוליטיקאי בצרות יכול לצבור פופולריות באמצעות גירוש מתיישבים?
את חשבון הנפש הזה מסרבים החרדים לעשות. בצדק מוחלט הם מאשימים את שר האוצר בניסיון פופוליסטי להסיט את הדיון מהעלאת המסים למתקפות על החרדים. "טעינו, לא היינו צריכים להתעמת איתו במליאה", אמר השבוע ח"כ גפני.
זו הטעות הטקטית. המשגה האסטרטגי הוא ההתנהלות שהביאה אותו ואת חבריו למצב שבו הציבור מוכן לחטוף גזרות כלכליות – רק כי החרדים יחטפו יותר.
סוף עונת האבטחה
משהו מוזר, בלתי-מוסבר, תופס את העין בכל צילום של שרים בממשלת נתניהו השלישית, עד שמבינים: זה המאבטחים שנעלמו. רוב השרים פוסעים לבדם אל ישיבות הסיעה, עולים במדרגות ללא ליווי, יוצאים בגפם מהרכב (לפיד אפילו נוהג בעצמו במכונית הכי מצולמת במדינה, ניסאן לבנה). בדד.
טירוף האבטחה של שרי ישראל החל לפני 12 שנה, בטראומה בעקבות רצח רחבעם זאבי (גנדי). עד מהרה המיליציות האלה, ללא מקבילה בעולם, הפכו לבדיחה. המאבטחים הפכו משב"כניקים מנוסים לעובדי קבלן. במקום להיות אלה שיחטפו את הכדור במקום המאובטח, הן הפכו לדמויות בז'קט ספורט שמנפחות פמליה של שר בלי תיק. מאמצעי הגנה הם הפכו כמעט לבעיה ביטחונית: אף בן מיעוטים עם כוונות פח"עיות לא היה מזהה את השר יעקב בניזרי מה'גימלאים' או את השר בלי תיק יוסי פלד עד שאלה החלו להגיע לכל מקום מלווים בשני סוכני חרש עם אוזניות.
מערך האבטחה המפואר, 150 מאבטחים, בוטל בחודש שעבר. מותר לשער שלפרשת סטס מיסז'ניקוב הייתה השפעה מכריעה על ההחלטה: שישה מאבטחים חשפו בהרחבה יתירה את אורח חייו הבלתי-מיניסטריאלי של שר התיירות, וגילו לחלק מהשרים שאי אפשר לשלם למאבטחים שכר של עובדי קבלן ולדרוש מהם נאמנות של שב"כניק. חמישה מהם התקשרו ערב הפרסום לשר דאז אבי דיכטר, ראש שב"כ בעברו, מודאגים עד מאוד מפני האפשרות שגם מאבטחיהם שלהם יחליטו לפתוח את הפה.
סדרת הטלוויזיה הדנית 'בורגן' מציגה את שרי הממשלה בקופנהגן כפי שהם: נטולי מאבטחים, נוסעים בטיסות סדירות כאחד האדם, מצטופפים בשורה אחת – בוחר, נבחר ומעבר. זוג ישראלים ראה במו עיניו את ראש הממשלה הדני הקודם עם מאבטח אחד, בבילוי המקומי הידוע של הכנת קרמבואים. הסרת הטבעת האנושית שמפרידה את השר מהציבור נולדה מסיבות אחרות, אבל אולי היא תוביל בדרכה להתקרבות בין הבוחרים לנבחרים. גם זו פוליטיקה חדשה.
