בשיאה של מחאת האוהלים, כשהעיתונים מלאו סוציאליזם ומשרד ראש הממשלה בפאניקה, הזהירה חברת הכנסת זהבה גלאון מצעדי ייאוש מקיאבליסטיים של בנימין נתניהו. "איני מוציאה מכלל אפשרות שראש הממשלה, בציניות שלו, יעביר לקראת ספטמבר את המחאה מהאוהלים ברוטשילד לאוהלי מילואים", היא אמרה לעיתון "הארץ". "הוא יחמם את הגזרה, יגייס מילואים וייצור היסטריה סביב הפלסטינים. הוא ינסה להלך אימים".
שלושה שבועות אחרי, אפשר כבר לקבוע שגלאון טעתה. השבוע הקשה שחלף, הקשה ביותר מבחינה ביטחונית בקדנציה הנוכחית, היה הזדמנות פז לפוליטיקאים ציניים להסיט את הדיון אחת ולתמיד ממחאת האוהלים, לצחצח חרבות מלחמה, לאחד את העם סביב צבע אדום במקום דגל אדום.
אבל בניגוד לתיאוריות הקונספירציה, נתניהו וברק לא עטו על ההזדמנות. למען האמת, האיפוק שנקטו היה כל כך חריג, עד כדי שעורר אי נוחות בקואליציה. מילא זה, רוב סיעת קדימה ואפילו עמרם מצנע גינו את הממשלה השבוע על מתינות יתר מול החמאס ומנהיגיו. אפשר רק לדמיין אילו הודעות ארסיות היו מפרסמים בכירי הליכוד נגד ציפי לבני לו העזה כראש ממשלה להבליג על ירי גראדים קטלני על בירת הנגב. שרי הליכוד שפשפו השבוע את עיניהם: הזהו נתניהו? הזה האיש שנבחר לשלטון בהבטיחו שיהיה "חזק מול החמאס"? זה האדם שצולם בבלוג הוידאו של הליכוד שלושה שבועות לפני הבחירות באשקלון, במעיל רוח, מבטיח "להשלים את המלאכה ולמוטט את שלטון הטרור"?
האירועים העגומים האחרונים לימדו שבכל הנוגע למושג האמורפי הקרוי "מאבק בטרור", ההבדלים בין ימין לשמאל מטושטשים כמעט כמו בתחום המדיני. הם נוגעים יותר למבנה האישיות של הדמות המאיישת את משרד מאשר לעמדות שהביאה איתה מהבית. הצמד נתניהו-ברק זהיר יותר, שמרן יותר, הססן יותר מאשר הצמד אולמרט-פרץ. שר הביטחון אגב לא רואה בזה עלבון. שערותיו עוד סומרות כשהוא נזכר בניסיונותיו לבלום את התכניות של אולמרט נגד חמאס. הוא משוכנע שאולמרט היה איש פוחז, כתב במחנה בדימוס שקיבל ריגושים מהזזה בלתי שקולה של טנקים ומסוקים, וסיבך את ישראל בשני מבצעים צבאיים כושלים. אולמרט, מנגד, רואה בברק פחדן עם עבר קרבי ובטלדרס.
בהקשר הפוליטי פחות חשוב מי צודק, אלא איך יוצא נתניהו מהסבב האלים האחרון. הדעה המקובלת היא שסדר יום בטחוני טוב לליכוד ולימין, בוודאי טוב יותר ממחאות אוהלים חברתיות, ושעל אף ההבלגה, הציבור רואה בנתניהו, ולא בלבני, את הדמות הקשוחה שכבר תראה לערבים מה זה. הסקרים הפנימיים של נתניהו תאמו השבוע את ההנחה הזו. ועדיין, מותר לתהות בקול אם המספרים מפספסים משהו. במשך שנתיים התגאה נתניהו, ובצדק, במצב הביטחוני הרגוע ובכלכלה הנוסקת. קודם החלה הכלכלה לחרוק ועכשיו גם הביטחון. אם שתי הגזרות ימשיכו לבעור ראש הממשלה יהיה בבעיה קשה.
משבר הטורבינה
בינתיים, שום הפוגה לא נרשמה השבוע בקרבות במפלגת העבודה. עד לפני כמה שבועות מקובל היה להתייחס אל הפריימריז על ראשות המפלגה כהוכחה לקיומה של תחיית המתים. עשרות אלפי המתפקדים החדשים היו ראיה ניצחת לחיוניות של העבודה, וההתמודדות המחומשת עדות חותכת שמדובר במניה פוליטית שעומדת לזנק.
ובכן, מכמעט תשעים אלף המתפקדים שהיו בתחילת הדרך לא נותר הרבה. מה שלא לקח המוסד לבירור עתירות לקח בית המשפט המחוזי, והיתר קוצץ בשלל עתירות הדדיות של המועמדים. הספר החדש יהיה קצר מאוד, ויכלול לפי ההערכות 65,000 מתפקדים בלבד, נתון שפוגע קשות בעמיר פרץ.
ובאשר למועמדים, הטונים שבהם מתנהלים הפריימריז חרגו מזמן מהמנעד שמאפיין בחירות פנימיות, כך שהשאלה כעת היא כמה מהם בכלל יישאר במפלגה אחרי נעילת הקלפיות, בעוד שבועיים וחצי. רק בחודש שעבר הם חתמו בטקס חגיגי על מגילת קלף ובה התחייבות לכבד את הכרעת הבוחר ולא לערוק לרשימות אחרות, אבל ארכיוני בית ברל גדושים לעייפה במגילות כאלה.
עמיר פרץ, למשל, יתקשה עד מאוד לשרוד אפילו דקה תחת הנהגתה של שלי יחימוביץ'. אם היו תמלוגים על סלוגנים, פרץ היה צריך לשלם הרבה כסף לפואד על שימוש אינסופי בכינוי שזה טבע לה: "טורבינה של שנאה". התיעוב שהוא (יחד עם רוב חברי הסיעה) חשים לה אינו חדש, וגם עזיבה של העבודה לא תהיה תקדים מבחינתו. השבוע הצטרף נוטש פוטנציאלי חדש, כאשר עמרם מצנע הצהיר שיתקשה להיות מספר שתיים שלה, לאור סירובה לגנות את מפעל ההתנחלויות. גם אם פרץ יזכה לא בטוח כמה יישאר מהשמינייה, שכן יחימוביץ' עשויה להעדיף במקרה כזה הקמת רשימה חברתית אופנתית, בלי הצורך להתמודד ברשימה אחת עם שבעת שוחרי רעתה. דווקא יצחק הרצוג יכול לאחד סביבו את השמינייה, אלא שסיכוייו לזכות בראשות נראים על פי הסקרים האחרונים כמעט תיאורטיים.
מה בכל זאת יכול להציל את העבודה? בעיקר היעדר אופציות. לא בטוח עד כמה השלישייה פרץ, כבל ומג'אדלה היא סחורה שקדימה תקפוץ עליה. מצנע הוא כבר משומש יד שלישית, ודבר דומה אפשר יהיה להגיד על יחימוביץ' במקרה של הפסד.
פרשת הירשזון
במחסן לשעבר, עשרה מטר ממליאת הכנסת, נחנך לאחרונה מפעל מפתיע. ביוזמתו של ח"כ אורי אורבך יוחד חדר לכל הספרים שנכתבו על-ידי חברי כנסת. רק שמונה-מאות ומשהו איש נשאו עד היום את התואר הנכבד, ולכן אפילו בכנסת הופתעו מהיבול המרשים שהניבה קבוצה המואשמת תדיר במחסור כרוני בשאר רוח. מאוטוביוגרפיות, דרך מדריכי טיולים וספרי ילדים ועד קבצי שירה – המדפים התמלאו במהירות.
אחד הספרים המסקרנים הוא אלבום נשכח, "פרשה פרלמנטרית" שמו, שערך ח"כ לשעבר נחום לנגנטל. לפני תשע שנים הוא פנה לחמישים ושניים חברי כנסת וביקש מהם לכתוב איש-איש על הנושא הקרוב לליבו. אריאל שרון כתב על עבודת האדמה לאור פרשת בראשית, שמעון פרס על פרשת נוח (אולי בגלל מתושלח?).
אברהם הירשזון עוד לא היה אז שר אוצר, בטח שלא אסיר, סתם חבר כנסת. בעיצומם של אותם ימים שבהם מעל במיליונים בכספי הסתדרות הלאומית, בחר אברהם הירשזון לכתוב על פרשת ויצא. הכותרת שבחר באופן אישי: "השבת הגזל". וכה אמר אברהם: "הפעם הראשונה בה מתועד גזל של רכוש… היא בפרשת ויצא. התורה היא ספר מוסר שמטרתו לשפר את דרכיו של העם היהודי ולהיטיב את נפשו…מעשיו של לבן מצביעים על התנהגות שממנה יש להתרחק. התנהגותו של לבן היא "מופת", במירכאות כמובן, לרמאות צדקנית – כזו המתעטפת בנימוקים מוסריים לכאורה, ואפילו מוצאת לעצמה הצדקות חוקיות". משה קצב, אגב, לא כתב פרק משלו. הוא כבר היה אז נשיא.
