שיחת הוועידה מבלפור בשני בדקה לחצות תפסה את ראובן ריבלין באמצע צפיית בינג' בסדרה "הכתר" על המלכה אליזבת. כמו רבים מאזרחי ישראל גם נשיא המדינה משלים פערים בנטפליקס. בניגוד לרובם, הוא יכול להזדהות אישית עם החוויות המפוקפקות שעברה הוד מעלתה בארבע עיניים עם כמה מראשי ממשלתה. ריבלין הופתע: הוא היה – ועודנו – די סקפטי באשר לסיכוי להגיע לממשלה, והנה נתניהו על הקו, מבקש הארכה עבור "ידידי בני". שלשום בלילה, לעומת זאת, אף טלפון כבר לא הפריע את שלוות צפייתו.
זו לא הייתה החוויה המשונה היחידה שסיפק השבוע המו"מ לאחדות. רובו התנהל בחצר שטופת השמש של בלפור. בערב שביעי של פסח, אחרי שעות ארוכות של מו"מ עיקש ופתלתול, איים הרעב להכריע את אשכנזי וגנץ. עובדי המעון הסבירו שיש בעיית כשרות, אבל ללב השניים בוודאי התגנב החשד שמדובר בשיטות נוסח אסד הזקן, שנהג למנוע שעות מזון ושירותים מבני שיחו, בתקווה לשבור אותם במו"מ. בסוף הגיעו מצות ופירות.
גנץ בילה השבוע לא מעט בפטיו, משקיף מבחוץ על מעון ראש הממשלה ומן הסתם תוהה לעצמו האם יזכה מתישהו גם להיכנס פנימה כדייר, או שהכל הונאה. שוב הביתה, קרא לו השבוע משה יעלון, רגע אחרי שהשמיע רמז מטורלל משהו כאילו שותפו לשעבר נסחט בידי הליכוד. ליו"ר כחול לבן אין כל כוונה לשוב, וגם אין ממש לאן. שלוש פעמים מנע מנתניהו ממשלה, ועכשיו הוא תלוי בו לחלוטין.
בכחול לבן חשדו שפני נתניהו לבחירות. הם צודקים וטועים: צודקים שהשאלה אם תוקם בסוף ממשלת אחדות לא הייתה קשורה כלל למו"מ. לא בגלל סעיף כזה או פסיק אחר בהסכם יתפוצצו המגעים. הדילמה של נתניהו היא אסטרטגית, עם עצמו; אבל הם טועים כשהם חושבים שהאפשרות הנוספת היא בחירות. היא לא: האפשרות הנוספת היא ממשלה אחרת בכנסת הזו.
למה לא בחירות? כי נתניהו יודע היטב כמה מעט שווים סקרים היום בבחירות שכמותן לא ידעה ישראל. אחרי שנה של קיפאון בסקרים, בגלל קיפאון בתמונת המצב הפוליטית, נמסו הגושים: פירוק כחול לבן והעבודה-גשר-מרצ, יחד עם שביעות הרצון מהתפקוד מול הקורונה והמו"מ של השמאל עם המשותפת ריסקו את גוש רק-לא-ביבי והביאו את הימין ל-64 מנדטים. ייתכן שזו רק ההתחלה: הרי בניגוד לרצונם, כל מצביעי השמאל-מרכז הציוני תרמו מנדטים לממשלת נתניהו. יותר ממחצית סיעת כחול לבן המקורית ויותר ממחצית סיעת העבודה-גשר-מרצ ניהלו עימו מגעים לאחדות. הרצון בהפלת נתניהו הביא להצבעת שיא בריכוזי המרכז-שמאל, אבל אם ממילא הקול הולך לתחזוק נתניהו, שיעור ההצבעה עשוי לצנוח.
אבל לא לעולם חוסן, ולא תמיד תהיה במרכז המפה רק חוסן לישראל. מפלגות חדשות יכולות לנקז אליהן את התסכול והדאגה הגוברת מהמצב הכלכלי. הבנק העולמי חזה לישראל התכווצות של 6 אחוז בכלכלה. נתניהו היה קונה עכשיו בשמחה גם התכווצות כפולה מזו. בישראל עקבו השבוע בדאגה אחר הנעשה בשבדיה ובדרום קוריאה: הניסוי השבדי של המשך החיים הסתיים בסיבוב פרסה מבוהל אחרי מספר תלת ספרתי של מתים ביום; ואילו בדרום קוריאה התעורר החשד שגם חולים שהחלימו עלולים להידבק שנית. המשמעות המקומית: אין קיצורי דרך, והדרך תהיה ארוכה ומסוגרת מהמשוער. במצב כה מדכא, גם עקומה של 40 מנדטים כמו בסקרי השבוע יכולה להשתטח במהירות.
ולכן האפשרות המועדפת, זו שנבדקה שוב ושוב, היא ממשלת 61, עם הצמד האוזר-הנדל. עמדת המיקוח הנדירה שהעניק להם התיקו הפוליטי וקיומם כסיעה עצמאית יכולה לאפשר לשניהם שני תפקידים בכירים בממשלה, למשל משפטים ובטחון פנים. אבל שניהם, בעוצמות התנגדות משתנות, עדיין לא שם. ההנחה המקובלת היא שעדיף לחיות בממשלה מלמות בבחירות ולכן ברגע האחרון הם יצטרפו, אבל ספק אם נתניהו ירצה להיות תלוי עד הרגע האחרון בשני אלה שהרחיק בבושת פנים מלשכתו.
אפשרויות אחרות לא באמת קיימות. העבודה לא תצטרף לממשלה למרות שבסקרים היא תחת אחוז החסימה. וגם ישראל ביתנו איננה אופציה: שמואל חייק, המתווך המיתולוגי בין ליברמן ונתניהו, ניסה השבוע, על דעתו, להקים מהאפר את ציר ליברמן-נתניהו ההרוס והחסום. הוא נתקל בסירוב מוחלט מהליכוד. ייתכן שהוא מופיע שם על המסכים כ"שמואל חייק לא לענות".
שתי פרות קדושות במכה אחת
המשימה הראשונה שתוטל על ממשלה חדשה תהיה קיצוץ תקציבי מהאכזריים שידעה המדינה, אולי מאז גזירות הצנע של דב יוסף. ימי נתניהו כשר האוצר, לפני 17 שנה, ייראו לעומתם כסוציאליזם רחום. התכניות שמתרקמות בצמרת הכלכלית עוסקות ב-3 גזירות חסרות תקדים: קיצוץ חד במשכורות במגזר הציבורי, מיסוי קרנות ההשתלמות, קיצוץ הפנסיות התקציביות.
עובדי הממשלה ומערכת החינוך (הרופאים והאחיות יוחרגו כנראה, לאור המצב) נהנים בחודש האחרון מביטחון תעסוקתי נדיר במקומותינו. איש מהם לא פוטר במשבר הקורונה, לעומת המספר המבהיל של קרוב למחצית מהעצמאים ועובדי המגזר הפרטי. לקביעות יהיה מחיר, בדמות מענק שזכה בעבר לכינוי "עידוד הצמיחה" ופירושו האפקטיבי מס נוסף, כבד ביותר על מאות אלפי עובדי המדינה. מיסוי קרנות ההשתלמות נשלף פעם אחר פעם בידי האוצר ופעם אחר פעם מסוכל בידי ההסתדרות. אבל מאגר השומן הגדול מכולם הוא כמובן בפנסיות התקציביות.
בימינה בטוחים שממשלת אחדות עם עמיר פרץ ואבי ניסנקורן תחמיץ הזדמנות נדירה לשחוט שתי פרות קדושות שהשמינו במשך עשרות שנים. העיסוק המדיני בריבונות והמשפטי במינויים לבג"צ השכיח את הפשרות הכלכליות העמוקות מצד הליכוד, של הצבת שני ראשי הסתדרות במשרדי המשפטים והכלכלה.
אבל ייתכן, לא בטוח, שדווקא ההפך הוא הנכון: כחול לבן ומפלגת העבודה משמשות בפועל כשדולה למען הפנסיות התקציביות בישראל, של צה"ל והמגזר הציבורי. שתי המפלגות התחמקו בכל דרך במערכות הבחירות האחרונות מהתייחסות לטריליוני השקלים האלה, פצצת הזמן הכלכלית האמיתית של ישראל.
אבל כמו שרק ממשלות ימין פינו פה התנחלויות, אולי רק ממשלה עם שני ראשי הסתדרות ושני רמטכ"לים תוכל לקצץ בבשר החי ולחזור הביתה בשלום.
ג׳וב אחד, תריסר קידומים
ממשלה, אם תוקם כזו, תסיים את תקופת הבחירות לכנסת ותתחיל מיד את תקופת הבחירות לנשיאות. הגוף הבוחר, הלא הוא חברי הכנסת, התחלף שלוש פעמים. ככלות הכל, אולי תהיה זו הכנסת ה-23 שתבחר את הנשיא ה-11 של ישראל.
כמו בסיבוב הקודם, דוד לוי עדיין משתעשע ברעיון, אבל רתיעתו מהטורח הכרוך בשכנוע הגוף הבוחר כמו גם נטישתה של ביתו, תמנע את בחירתו גם הפעם. גם שופט ביהמ"ש העליון בדימוס, אליקים רובינשטיין, היה מעוניין, אבל ההיסטוריה של הבחירות לנשיאות לא מאירה פנים לשופטים.
ליתר דיוק, היא לא מאירה פנים לאיש לבד מפוליטיקאים מכהנים: במשך קרוב ליובל שנים לא נבחר לתפקיד מועמד חיצוני. בבחירות לנשיאות, השיקול העליון של הח"כים איננו הצגת פניה היפות של ישראל בעולם, אלא פשוט סילוקו מהדרך של יריב פוטנציאלי בפריימריז הקרובים.
תורת המינויים היא ההוכחה שיש אלכימיה בעולם: מג'וב אחד שמתפנה אפשר לייצר תריסר קידומים. שמעון פרס נבחר ב-2007 לנשיאות לא בגלל הביוגרפיה המפוארת שלו, אלא קודם כל בקולותיהם של חברי סיעתו, קדימה: עזיבת תפקידו הזוטר יחסית, שר לשיתוף פעולה אזורי, אפשרה עשרה קידומים. שר אחד קודם לקבינט, סגן שר הפך לשר, יו"ר ועדה הפך לסגן שר וכן הלאה.
זו אחת הסיבות שיולי אדלשטיין מתעקש על תחליף ראוי לתפקיד יו"ר הכנסת שנאלץ לפנות. סיכוייו להתמנות לנשיא הבא יעלו ביחס ישר לבכירות התפקיד שימלא עד להצבעה החשאית. סערת הבג"צ פגעה קשות בסיכוייו לגייס קולות של השמאל והערבים, אבל לרשותו עומדת תמיכה נרחבת יחסית בבלוק הימין שמהווה כמעט מחצית מהכנסת, עם תקווה לא מבוטלת לזכות בתמיכת ישראל ביתנו ושאריות כחול לבן. עמיר פרץ, שקיווה לזכות בנשיאות, יכול להזדכות על התקווה לאור מצבה של מפלגתו.
ובכל זאת, אדלשטיין עדיין איננו המועמד המוביל, אלא אולי יצחק הרצוג. לכאורה, סיכוייו כפוליטיקאי לשעבר נחותים. אבל הרצוג, שכבר בילה במשכן נשיאי ישראל כבן נאמן, הרי מעולם לא עזב את הפוליטיקה. הוא פשוט נטש את מפלגת העבודה רגע לפני צלילתה אל תפקיד יו"ר הסוכנות. מוטת קשריו מזכירה את הקואליציה שבנה ריבלין בדרכו לנשיאות: יחסים מצוינים ברוב סיעות הבית, מהערבים ועד החרדים. בניגוד לריבלין, הוא גם נהנה מתמיכה משמעותית בליכוד. ממשלת אחדות רחבה, נטולת השנאה והקיטוב שאפיינו את הפוליטיקה, היא בדיוק הטמפרטורה שבה רצה להגיש את מועמדותו.
ויש כמובן את המועמד השלישי, בנימין נתניהו. הוא עדיין משיב בצחוק פרוע לכל אלה שמציעים לו להתמודד. החוק אמנם מעניק חסינות לנשיא מהעמדה לדין, אבל יש תחושה עמומה שראש הממשלה הספציפי הזה לא מתכוון לחכות לאבחנותיהם של שופטי בג"צ באשר לפרשנות הסעיף. אבל זה לא כל הסיפור. לכאורה, בחירת נתניהו לנשיא היא אירוע שמשתלם גם לאופוזיציה שחפצה בסילוקו מבלפור וגם לחברי הקואליציה, שבפניהם ייפתחו סוף סוף אפשרויות שדרוג.
אך כמי שמכיר היטב את 119 חבריו לכנסת ואת איבת רובם כלפיו, ספק אם היה רוצה להיות תלוי בהם. פיתוי הנקמה בחשכת הפרגוד עולה על חדוות הקידום. כמו בבדיחה על המזוכיסט והסאדיסט, יש חשש שהוא יגיד להם "תרביץ לי", והם יגידו לו: "דווקא לא".
