שני אישים שאינם מחבבים במיוחד זה את זה מהרהרים בימים אלה בפגישה שצפויה להם בסבירות לא מבוטלת, בשבוע האחרון של ספטמבר: נשיא המדינה וראש הממשלה.
הנשיא ריבלין מתכוון לבדוק את הדופק של המו"מ באופן הדוק הרבה יותר משעשה בסבבים הקודמים. אחד הרעיונות שהוא בוחן, למשל, הוא הארכת פרק הזמן להתייעצויות שלפני הטלת הממשלה, זאת כדי למנוע את הסיכוי למו"מ-נפל כמו בפעם הקודמת. ההריון יהיה ארוך יותר, אבל הלידה קצרה: ככל הידוע, הוא משתעשע באפשרות שלא להעניק אוטומטית 42 יום להרכבה, להודיע מראש שלא בכל מקרה תינתן ההארכה המקובלת בת השבועיים. הבעיה היא שהפרק הראשון של המו"מ נופל על חגי תשרי, כך שבניכוי שבתות וחגים מ-28 יום יוותרו נטו רק אחד-עשר.
ואם לסבך את העניינים, בצמרת הליכוד לרבות נתניהו מחלחלת ההבנה שגם רוטציה היא פתרון לא אפשרי, אפילו אם נתניהו יהיה הראשון. לא רק חתולים, גם ממשלות מחשבות את קיצן לאחור. בכיר בליכוד ששוחח עם ראש הממשלה בנושא חזר משם עם ההבנה שברגע שנתניהו יסכים לרוטציה של, נאמר, שנתיים-שנתיים, הוא יהיה פג תוקף באופן מיידי. רשמית כהונתו תהיה עד ראשית 2022, אבל גם השופטים וגם הפוליטיקאים יבינו עוד ב-2019 שהקץ קרב. היחס המשפטי והפוליטי אליו יורע משמעותית והממשלה לא תחזיק אפילו את השנתיים האלה.
וכך נוצר בליכוד משולש ברמודה, שקודקודיו: לא לרוטציה, לא להחלפת נתניהו, לא לבחירות חדשות. הדרך היחידה לצאת ממנו כרגע נראית כמו ממשלת 61, רק שזו איננה מסתמנת לפי שעה באף סקר.
ממשלת בנימינה
שלשום נחתה במשרדי ימינה ההתרעה המודיעינית החמה: נתניהו החליט לחסל את הרשימה החדשה. הוא מעוניין בה מורתעת ומוחלשת, חד ספרתית. מירי רגב נשלחה לקעקע את אמינותה של איילת שקד, סער הוקלט מזהיר מ"ראשי הרשימה חסרי האחריות" וראש הממשלה עצמו הזהיר מהצבעה ל"מפלגות קטנות מימין", כורך בכך בין פייגלין, בן-גביר ושקד.
גם ככה לא קל לשקד: המהומות היומיות של סמוטריץ' מזכירות לכולם שמדובר בבית היהודי בשינויים פרסונליים קלים. אותה הגברת בשינוי האדרת, או ליתר דיוק: אותה האדרת בשינוי הגברת. יהיה קשה מאוד לשכנע מצביעים חילוניים לשים איילת שקד, כך שהמאבק מול נתניהו יהיה על קולות הציונות הדתית. כאילו כדי להוסיף לקושי, הרב רפי פרץ מסכל בינתיים מסיבות תמוהות את פרסום המילים "בראשות איילת שקד" על פתק ההצבעה שמופיע בפרסומי המפלגה. אולי זו חרד"לות מוגזמת, אולי משהו בסגנון האמירה הישנה "אם אני לא טס אף אחד לא טס".
אם מביטים מבעד לפרנויות ההדדיות בין ראשי הימין, לנפתלי בנט ואיילת שקד יש אינטרס בממשלת 61 לנתניהו אפילו יותר משיש לו עצמו. אם נתניהו ייכשל בהגעה למספר הזה, הוא עדיין בסבירות לא מבוטלת יהיה ראש הממשלה, אבל בנט ושקד ימצאו את עצמם במקרה כזה באופוזיציה. במקרה הזה, המלצתם היא הצלחתם.
אותו היגיון מפריך גם את החשש הנוסף של נתניהו, והוא שהימין החדש ימנע מתמיכה בחוק החסינות. בנט עדיין בונה על תיק הביטחון ושקד על תיק המשפטים או מקביל לו. מה שליברמן קיבל עם חמישה מושבים אין סיבה שהם לא יקבלו עם ארבעה, אבל זה בתנאי אחד: שלנתניהו אין אלטרנטיבות קואליציוניות אחרות. בכל תרחיש אחר סיעת ימין של ארבעה מנדטים הייתה מסתפקת בתיק זוטר אחד, אבל כשמדובר בראש ממשלה ימני על סף אישום שני משרדים בכירים אינם מופרכים. למה להם להחליף אותו באדלשטיין, כץ או סער שלרשותם יעמוד מאגר של מאה שותפים אפשריים לקואליציה? אם לנתניהו יהיו 61, הממשלה הבאה תהיה בנימין וימינה, או בקיצור: ממשלת בנימינה.
הוא בכלל רוצה?
למראה שבוע מבוכות נוסף שאל השבוע בכיר בכחול לבן את עצמו: האם בני גנץ בכלל רוצה להיות ראש ממשלה? שפת הגוף שלו, התבטאויותיו והופעותיו זועקות שהוא היה מעדיף לוותר על התענוג.
מועמד כחול לבן לראשות הממשלה איננו הראשון להתבלבל בלשונו או לענות תשובה צולעת. רכבות קמפיין נוטות לא פעם להיתקע. אבל היחס שגיאה-הופעה של גנץ חריג בכל קנה מידה. מנהיג רשימה של 35 מנדטים לא מצליח לייצר אפילו מסר אחיד אחד, רק תקלות. מה כבר נדרש ממנו? בסך הכל להגיד שהוא עם נתניהו לא יישב. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אבל בכירי המטה עוקבים אחר כל ראיון שלו בנשימה עצורה בואכה התקף חרדה.
אהוד ברק מגדיר את כחול לבן "סופלה שהצליח להתרומם פעם אחת". גנץ התרגל שאפשר להצליח בלי לעשות דבר, ממשיך ברק. זה עבד לו בצבא, זה עבד לו באפריל, והוא מאמין שזה יעבוד גם בספטמבר. גם בלי לקנות את הניתוח של היריב הפוליטי משמאל, אי אפשר להתעלם מהטקסטים של ראשי הרשימה, שכמעט מתחננים להפסד מכובד. כאשר גנץ, לפיד ושותפיהם אומרים בכל ראיון שאפשר היה להקים ממשלה תוך חמש דקות בלי נתניהו, הם בעצם מסמנים שההישג הנדרש מבחינתם הוא הצרחה במשרד ראש הממשלה בין נתניהו ואדלשטיין.
כאשר במשך חודשיים וחצי של בחירות הרשימה הגדולה בישראל מצליחה להגיע לכותרות רק כאשר דנים בסיכויי התפרקותה, זה איננו מבשר טובות. זה גם מסוכן: עד עתה, בחירות ספטמבר הן מופע בהשתתפות ימנים בלבד. זר לו נחת כאן היה מתרשם שההתמודדות על ראשות הממשלה היא בין ליברמן ונתניהו. לגנץ יש חודש בדיוק כדי להזכיר שגם הוא כאן. אין לו מנדטים למעידות מיותרות.
ראובן
הדיון האבסורדי נערך סביב כוונת הליכוד להציב שוב מצלמות בקלפיות במגזר הערבי. בבחירות הקודמות תיעדו אנשי המפלגה חשדות לעיוות התוצאות ב-407 אתרי הצבעה. בתגובה לתמונה הלא מחמיאה, ועדת הבחירות והיועמ"ש שוקלים לשבור את המראה.
לו רשויות האכיפה היו נאבקות בזיופים בעצמן עוד ניתן היה להבין איכשהו את העמדה הזו. אבל מלחמת החורמה של אביחי מנדלבליט בתיעוד של הליכוד עומדת ביחס הפוך לרפיסות שהוא וקודמיו מגלים במלחמה באחת התופעות החמורות ביותר לדמוקרטיה, פגיעה בטוהר הבחירות.
המשטרה והפרקליטות עוצמות את עיניהן לרווחה במשך שנים אל מול זיופים מסמרי שיער במגזר הערבי. בעקבות בחירות 2013 פרסם מבקר המדינה דו"ח מטלטל על היקף קניית הקולות והטיית התוצאות בעשרות קלפיות. אבל עד היום הוגש רק כתב אישום אחד. מיותר לציין שגם אין כל פעולות מניעה יזומות מטעם הרשויות. הן אומרות לזייפנים: תתפרעו, בכיף. הסיכוי שיבואו איתכם חשבון שואף לאפס.
מדינת ישראל הלכה שוב לבחירות על חודם של 1462 קולות שחסרו לימין החדש. חמש מפלגות התנדנדו סביב אחוז החסימה, חלק מעט מעליו וחלק מתחתיו. קלפי שמזויפת בפוריידיס יכולה להשפיע על גורלה של המערכת הפוליטית כולה. אבל ארבעה חודשים מאז לא נעשה כמעט דבר. רק לפני שבועיים ובעקבות פניה של העיתונאי קלמן ליבסקינד, הודיעה לפתע המשטרה על פתיחה בבדיקה.
במקום להיאבק בפשע הזה, מנדלבליט הודיע לוועדת הבחירות המרכזית שהוא בוחן פתיחת חקירה פלילית נגד הליכוד על תיעוד ויזואלי של ההצבעה במגזר הערבי. שומו שמיים: היועץ שחילץ מאישומים פליליים חמורים שלושה עדי מדינה בזכות עדות נגד פוליטיקאי בכיר, שוקל עכשיו ברצינות לחקור באזהרה מי שהביא לו עדויות ממוסמכות על 407 חשדות לזיופים. וכל זאת, למרבה האבסורד, כאשר החוק כלל אינו אוסר הצבת מצלמות. "אף שלא ניתן קטגורית לקבוע כי הצבת מצלמות בקלפי כשלעצמה מהווה עבירה פלילית של הפרעה למהלך התקין של הבחירות, בנסיבות מסוימות הצבת המצלמות במקום הקלפי עשויה לגבש יסודות עבירה של מעשה שיש בו משום הפרעה למהלך התקין של הבחירות". כמה מוזר: כשאנשי גל"צ הגיעו לפרקליטות עם הטלפון של אפי נווה שנפרץ תוך ביצוע עבירה מסוג פשע הם קיבלו חסינות, ופה עדיין שוקלים חקירה פלילית נגד מי שתיעד עבירות?
במה בדיוק תיפגע חשאיות הבחירות אם תוצב מצלמה שתתעד את פעילות ועדת הקלפי? איך זה ששוטרים מתעד עם מצלמת גוף כל נהג שנעצר לבדיקת רישיונות שגרתית, אבל היועץ המשפטי אוסר על שוטרים לתעד באותה מצלמה ממש את הנעשה בקלפיות? במה שונה הצבת מצלמות מטעם בעל קיוסק לתיעוד גנבי ממתקים מהצבת מצלמות מטעם מפלגה לתיעוד של גנבי קולות? אם מדינת ישראל מתרשלת בתפקידה, מדוע שלא תתיר לפחות למפלגות להשגיח זו על זו?
כמה מפתיע – או יותר נכון: כמה לא מפתיע – שאל הקריאה לשמור על חשאיות הזיופים הצטרפו שני גופים פוליטיים במסווה אובייקטיבי: התנועה לאיכות השלטון והמכון הישראלי לדמוקרטיה. נציגיהם התגייסו למאבק נגד המצלמות והגדירו אותו כגזענות. ראש האגף לגלגול עיניים במכון, תהילה אלטשולר שוורץ, תהתה "ממתי מפלגה פוליטית יוצרת צבא אכיפה פרטי של לוחמי שחיתות שמטרתם להתמודד עם התופעה? מדוע לא יצרו במקום זאת לחץ ציבורי על המשטרה או רשויות אכיפת החוק כדי שיטפלו בכך?" השאלה החשובה יותר היא: סליחה, מדוע גבירתי והמכון שלה לא לחצו על הרשויות לטפל בכך? אתם כבר יודעים למה.
