מרגרט תאצ'ר צפתה בטלוויזיה במותה שלה כבר לפני 23 שנים. זה קרה בסדרת המופת האפלה "בית הקלפים" (שזכתה לאחרונה גם לעיבוד אמריקני עדכני). רשות השידור הבריטית BBC בעלת הנטייה השמאלנית לא חיבבה, בלשון המעטה, את המנהיגה הימנית הגדולה ביותר של בריטניה מאז וינסטון צ'רצ'יל, אבל העם בחר בה פעם אחר פעם. תסריטאי הרשת התנחמו בנקמה בדיונית: אחד הפרקים נפתח בלווייתה הממלכתית של תאצ'ר, ומעניק דרור לשאיפותיהם הנסתרות של רבים מהיוצרים והשחקנים.
ובכלל, אמוני בריטניה לא הפסיקו לפנטז על מותה של תאצ'ר. הזמר מוריסי שלח אותה לגיליוטינה בלהיט מפורסם.
גם מותה הממשי השבוע בגיל מופלג לא הפיג את השנאות הישנות. אנדרסטייטמנט בריטי היה הדבר האחרון שאפיין שני דורות של עיסוק ציבורי בתאצ'ר. הרשת מלאה בקריאות שמחה לאיד משמאל נגד "מגי". תאצ'ר מן הסתם ידעה שכך יהיה. עוד בחייה, הקדיש לה אלטון ג'ון שיר-כורים שפזמונו הוא "חג מולד שמח מגי תאצ'ר/היום היה יום טוב/כי התקרבנו עוד יום למותך". גם בערב שאחרי מותה הוא בוצע על במות הווסט-אנד בלונדון במחזמר "בילי אליוט". בישראל מחזמר שכזה היה מוביל לכתב אישום על הסתה, אבל ככל הידוע, הוא מעולם לא הטריד במיוחד את גברת הברזל.
היא לא חשבה שתפקידו של מנהיג הוא לפייס, ולא ביקשה להיות אם האומה, אלא המנהלת הקשוחה שלה. זו שמפטרת, מקצצת, ונוזפת באלה שלא עומדים בקצב. נחישותה לרסק את העבודה המאורגנת הבהילה גם את המלכה אליזבת. רק לאחרונה נחשף כיצד חלק ניכר משיחותיהן המשותפות על כוס תה של שתי הנשים הכה-שונות באופיין הוקדש לביקורת הולכת וגוברת של הוד מעלתה על גרזן הקיצוצים הממשלתית.
תאצ'ר מתה, וצריך להודות שגם התאצ'ריזם גוסס. החזירות של טייקונים והחרפת אי-השוויון גרמו להתפכחות עולמית מהקפיטליזם הדורסני. אז מה בכל זאת יישאר מתאצ'ר בדורות הבאים? בעיקר העובדה שיחד עם רייגן, היא הייתה אחת האחרונות במנהיגי העולם שיישמה בלי להתנצל מדיניות ימנית. הנוף שנשקף מחלונה המאובטח ברחוב דאונינג 10 לא היה שונה מזה של ביתה הכפרי במחוז פינצ'לי. היא ראתה מכאן בדיוק מה שראתה משם. "You stand where you sit", נהוג להגיד באנגלית, אבל תאצ'ר בזה לביטוי הזה. בנימין נתניהו, מעריץ ותיק שלה ומנהיג ימין בעצמו, החמיא לה השבוע על העובדה שלא התכופפה מול דרישות הרחוב, רוחות הזמן והתקשורת השמאלנית. מי כמוהו יודע עד כמה הרוחות האלה עושות שמות בעקרונות ישנים.
העצה של דנקנר
להבדיל, גם בארץ הלכה השבוע לעולמה דמות שנויה במחלוקת. הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר התגורר בשנות החמישים בדירה מול בניין הכנסת הישנה ברחוב המלך ג'ורג'. שנות ילדותו הוקדשו, כפי שסיפר פעם, לבעיטות כדורי-רגל אל חלונות אולם המליאה. שנותיו הבוגרות היו מטח בעיטות יעף מילוליות אל נבחרים שזייפו לדעתו, או סתם חלקו על דעתו. ואלו בעיטות אלה היו!
אחד מטוריו האחרונים כוון גם אל יציע העיתונאים. אני יודע משיחות בזמן אמת שהשורות הבאות הוקדשו בעיקר לי ולכמה מחבריי: "איך מנבאים תוצאות בחירות בדיוק מרבי? אין קל מזה. עשיתי זאת. ואיך נכשלים בכך באורח מחפיר? גם זה קל וגם את זה עשיתי בהצלחה מהדהדת. לכן אני שמח, במצפון נקי, להסתער כאן בחדווה על הכתבים הפוליטיים למיניהם וללגלג עליהם לגלוג ארוך ומכוער.
"יצאתם בלתי מצטיינים בעליל. בדרך כלל מדובר בחבורה של אנשים שהם צעירים מאד, בשלים טרם זמנם, בעלי ידע היסטורי מפליא שזוכרים כל מפלגה נידחת שהתמודדה בבחירות של 1951 וכל ח"כ שהבליח לשבריר קדנציה בכנסת החמישית ונגוז יום אחד בתוך אדי התבשילים במזנון הקטן של הכנסת הישנה, שהם אגב יודעים לדקלם בעל פה את התפריט שלו.
"הם גם מקושרים יותר מהסי.איי.איי ויודעים לסמס בארבעה אגודלים ולנהל חמש שיחות טלפון בעת ובעונה אחת עם צפייה בשלושה ערוצים, והם מהירי מחשבה ורהוטי דיבור, ואני תמיד מתמלא מולם ברגשי נחיתות עזים בתור זקן איטי שמגשש אחרי הניסוחים הנאותים, אבל פעם בארבע שנים לערך אני יכול להתנער ולצחוק קצת ולהגיד, הם בכל זאת לא הצעקה האחרונה של הטבע". סוף ציטוט.
טוב, מכולם דווקא אני, הקטן, אמור הייתי לזהות ראשון את כישלוני המתקרב. ערב אחד, לפני שבע שנים, נקראתי בדחיפות אל ביתו של דנקנר, אז עורך 'מעריב', והובלתי אחר כבוד אל חדר עבודתו המרהיב. הוא הציע לי לשמש ככתב הפוליטי של עיתונו, וגם הבטיח שאעבור תוך שנים בודדות לתפקיד אחר.
אבל אני רוצה להמשיך לסקר את התחום הפוליטי, מחיתי חלושות, חושש שהר הספרים העצום שהתנשא בארונות שמעליי יקבור אותי חיים. בתגובה, תקע בי דנקנר מבט דנקנרי מלא בוז, וענה, כדרכו, בסיפור.
משכן הכנסת, סיפר, אמור היה בכלל לפנות מזרחה, לכיוון העיר העתיקה. אבל ממש ערב הנחת אבן הפינה הזדעזע קצין הכנסת לגלות שהגבול היה אז כה קרוב, עד שצלף ירדני מיומן יכול היה להתנקש חיש קל בכל צמרת המדינה. בהחלטה ישראלית של הרגע האחרון הוחלט לסובב את הבניין על צירו. המדינה ניצלה, אבל מאז, מפני שהחלונות מוצבים נגד כיוון הרוח, לא זורם אוויר טרי אל תוך בית המחוקקים. ודנקנר חתם: כשלוקחים בחשבון את קוד הלבוש בכנסת, עניבה מהודקת, מגיעים למסקנה שיותר מדי שנים בלי זרם חמצן סדיר יגרמו נזק מוחי בלתי הפיך למי שלא עוזב את הכנסת בזמן.
מאז, בכל פעם ששר או ח"כ פולט דבר שטות אני מתייחס אליו קצת יותר בסלחנות. ולדנקנר המנוח אני יכול להשיב בהכנעה: זו לא הערכת-חסר של לפיד, זה המחסור הכרוני בחמצן.
