משרד הבריאות הניף אתמול דגל לבן של כניעה, או יותר נכון: דף איי-4 לבן. במכתב לרופאי המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה עין כרם הוא הודיע ״הבעתי את נכונותי להחזיר את המצב במחלקה לקדמותו כפי שהיה טרום המשבר, ואף לשפר את תנאי הטיפול שם באמצעות תוספת מיטות, משאבים וכוח אדם״.
תזכורת: ששת הרופאים מבקשים לעזוב את עין כרם לטובת שערי צדק בטענה שהתנאים במחלקה הידרדרו. כעת מציעים להם להשיב את התנאים לקדמותם. לא היה כדבר הזה כבר מזמן בסכסוכי עבודה, ממש כשם שסכסוך עבודה כזה – כשבאמצע חוטפים את האש הצולבת ילדים חולי סרטן ומשפחותיהם האומללות – גם סכסוך עבודה כזה עוד לא היה.
אבל הרופאים סירבו.
הצעה כזו וסירוב כזה היו צריכים להתנוסס הבוקר בכל כותרת בעיתון ובאינטרנט ולבקוע מכל מכשיר רדיו, אבל דעת הקהל ומעצביה החליטו כבר מזמן שהממסד הוא רשע מרושע, הורג ילדים, והרופאים הם הקדושים. זה נובע מסיבות עמוקות יותר: גם אי האמון העמוק שיש בחברה הישראלית כלפי מוסדות המדינה (ע״ע פרשת זדורוב, למשל) וגם מהחיבה התקשורתית לאיתור גיבורים, בטח כאלה לובשי חלוקי רופאים שעסוקים בדרך כלל במלאכת קודש של הצלת חיים אבל עכשיו קצת התבלבלו.
זו דרכה של הנהגה קבוצתית כמו שיש לרופאים: הקצוות מושכים את המתונים, הסיקור האוהד מבלבל את הדעת וכולם נקלעים למערבולת שבה מתקדש המאבק ונשכחת המטרה – חבורת ילדים גיבורה ואומללה. השר ליצמן והמנכ״ל רוטשטיין אינם קדושים, אבל מרגע שהסכימו להיכנע לא עליהם מוטלת עכשיו האחריות להמשך הסבל הנורא של המשפחות.
הרופאים לא מוכנים לשמוע על כלום חוץ ממחלקה בשערי צדק. הם פשוט לא מבינים שהקמת כזו מבחינת ליצמן משולה לכך שהרמטכ״ל איזנקוט היה מקבל את המרד של המ״פ מהמילואים שסירב פקודה כדי לאפשר לאנשיו שעות שינה: הוא לא יוכל להסכים לכך – ובצדק – גם אם נעשה מהסיבה הכי הגיונית בעולם.
נאבקתם, נלחמתם, ניצחתם. כל הכבוד. עכשיו די. צריך לדעת גם מתי הזמן לעצור, ואתם כבר רגע אחרי הרגע הזה – ומטר לפני התהום.
