עברו הרבה שנים, אבל לידיים יש זיכרון משלהן. אגודל ימין לוחצת חזק ורצוף על הכפתור הימני העליון עד שבכרית נוצרת צורה של שקע עגול מושלם. אגודל שמאל לוחצת על הכפתור השמאלי התחתון, והשניות מתאפסות. לחיצה שנייה, והדקות זזות. לחיצה שלישית, והשנים מתחילות לרוץ קדימה
הבגדים בחלונות הראווה של קרנבי סטריט מלאים בגדי משבצות צבעוניים. בשוק המעצבן של קמדן יש חנות מיוחדת שמוקדשת לרובוטים זרחניים. השמרנים עומדים לכבוש שוב את השלטון. אתה מציץ לרגע בשעון כדי לוודא שלא חזרת בזמן, ורואה מול עיניך את הלוגו "קאסיו".
בעיתונים כותבים שהאייטיז חזרו. אותי אישית, אם אפשר רגע לדבר בצד בשקט בלי שמשטרת האפנה תשמע, הפריטים הנ"ל ליוו בנאמנות לאורך רוב שנות התשעים, אבל לך תדע. בעפרה תמיד אימצו אופנות באיחור של עשור-שניים. שכן על מי שגדל באזורים מסוימים של העולם, נגזר להסתובב לנצח בהיכלות האופנה כמו אזרח מבולבל מהספר 1984, ממתין לשווא להוראות מהטלפרינטר שלא יבואו. מלחמה זה שלום, אמת היא שקר, ומשקפיים שחורים עם מסגרת עבה זה כבר לא סיבה לצחוק על סבא אלא פריט חובה. ואתה, נתין קשה-תפיסה ואיטי שכמוך, נדרש למלא את הפקודות בצייתנות ובלי שום הרהור, עד שתצא בת-קול ותאמר: היי ג'ינג'י, תיפטר מייד מסוודר המעוינים הזה. איפה אתה חושב שאתה, בטורניר הברידג' של בית האבות משען?
אבל רק לפני דקה אמרתם שחולצות משובצות זו הדרך הבטוחה להתפקד לגוש אמונים או לקיבוץ הארצי, אני זועק בלי קול, שומר כלפי חוץ על ארשת סופר-מעודכנת, בעוד המוכרת האוסטרית הלבבית בטופ-מן דוחפת לי עוד כמה חולצות זמביש לשקית. בקצב הזה אמצא עוד מעט עוזי מקוצר וציצית במחלקת האקססוריז המשלימים.
כן, יש אנשים שלנצח ימצאו את עצמם משתמשים בבגדים חלקיק זמן יקר אחרי שהפכו לסמרטוט מביך, וישליכו אותם שנייה לפני שיוכרז על רטרו. וכך, אני מוצא את עצמי ניצב בסניף המקומי של חנות אורבן אאוטפיטרס, ומשלם ארבעים וחמישה פאונד טבין ותקילין תמורת שעון דיגיטלי מוכסף רצועה ולואו-טקי להחריד של חברת קאסיו. גנב שכמוך, אני שוקל לרגע לפנות למוכר בתקיפות, בחנות של רותי ומזל הוא עלה רק שמונה שקלים. אבל כשהסטודנט המגניב בקופה לידי רוכש במיטב כספו כובע צמר שאין לתארו אלא כשביס לכל דבר ועניין, אני מחליט לוותר. העולם הזה כבר לא בשבילי.
את ספר ההדרכה של קאסיו אני משאיר בחנות. עברו הרבה שנים, אבל לידיים יש זיכרון משלהן. אגודל ימין לוחצת חזק ורצוף על הכפתור הימני העליון עד שבכרית נוצרת צורה של שקע עגול מושלם. אגודל שמאל לוחצת על הכפתור השמאלי התחתון, והשניות מתאפסות. לחיצה שנייה, והדקות זזות. לחיצה שלישית, והשנים מתחילות לרוץ קדימה. אלפיים ועשר, אלפיים ואחת-עשרה, אלפיים ושתים-עשרה.
אני עוד זוכר את עצמי מסתכל בפליאה בשנים המתחלפות במהירות בשעון הקאסיו הישן שלי, אותו דבר רק עם רצועות מגומי שחור. השנה הייתה 1989, המקום מעבר לקו הירוק. הזמן עוד לא מיהר לשום מקום, אבל שעון הקאסיו ראה למרחקים. אלף תשע מאות תשעים ושלוש (סוף כיתה ה'!), אלף תשע מאות תשעים ושבע (תיכון? אני?), ובקצה הטווח, במקום שאליו תגיע רק אם תתעלם מאותות המצוקה הגוברים של האגודל הלחוצה, חיכתה שנת אלפיים. בגרויות, צבא, ריח של שמיכות מקופלות לשמונה בלי אף קמט. אני זוכר את עצמי מחליט שבשלושים ואחד בדצמבר בחצות, אלף תשע מאות תשעים ותשע, אהיה באוהל צבאי במדבר, אלחץ על כפתור התאורה של אותו שעון ואראה את הספרות מתחלפות. אלא אם, אפשרתי לעצמי סעיף יציאה, השעון עם הטלוויזיה מהתמונה באנציקלופדיית אביב, כרך 1989 ("עדכני! תצלומי צבע!") כבר יגיע למכירה בישראל. עוד לחיצה אחת, והשנים חוזרות חזרה לנקודה שבה מתחיל הזמן, גם בקובצי האינשטיין במחשב: 1.1.1980.
הקאסיו שבק חיים הרבה לפני המילניום. את אחד בינואר אלפיים ראיתי לגמרי על אזרחי ושמיכות אני לא אוהב לקפל. אנציקלופדיית אביב לא קיימה, כי לאף אחד אין שעון עם טלויזיה, אבל טלפון עם דור שלישי הוא סוג של פיצוי. ובכל זאת, 21 שנה אחרי, אני עומד במרכז לונדון, במקום שבו חוקי האפנה העולמיים נקבעים, וקונה שעון קאסיו מוכסף כמעט כמו ההוא של פעם. האגודל כואבת, אבל הלחיצה ממשיכה. השנים רצות. אלפיים שלושים-ושלוש, אלפיים שלושים-וארבע, אלפיים שלושים-וחמש.
