את הבעייתיות שבבעלות המדינה על כלי תקשורת למדתי לפני הרבה שנים, כשהייתי כתב גל"צ צעיר, והוזמנתי פעם להתראיין בערוץ הראשון על תחום הסיקור שלי. בצה"ל אין חכמות: בכל פעם שחייל בסדיר מתראיין, הוא צריך לעבור אצל נציג של דובר צה"ל. הנציג, חייל בן 20, שלף את הפק"ל למקרים כאלה, והחל לקרוא ממנו את הסעיף הראשון: "אסור לך למסור בשידור את היחידה שבה אתה משרת ואת תפקידך בצבא".
מדי הדקרון של הצבא לא יושבים טוב על גל"צ, למרות שהיא יחידה צבאית; ובאותו אופן החליפה הממשלתית לוחצת על רשות השידור. היא לא יושבת טוב על השידור הציבורי.
הניסיון לתרגם עבודה של כתב שטחים, עם עשרות שעות אבק על גבעות השומרון, למדרגות השכר של פקיד ביטוח לאומי או עמיל מס איננו רלוונטי ונדון לכישלון. הוא זה שייצר שכר-בסיס מביש לעיתונאים, ובמקביל ניפח את השכר של רבים ברשות השידור באמצעות שעות נוספות, מוסד שלרוב איננו רלבנטי לכתבים, מגישים וטכנאים. זה הפער בין הטבלאות בעיתונים לבין פנסיית הרעב של רבים מוותיקי השידור הציבורי.
בואו נדבר גם על הצדדים הפחות נוחים בחדר הזה: הניסיון לכפות את רשות השידור לתוך התבנית המוכרת של סוכנות ממשלתית גם ייצר 17 ועדים מיותרים ולחץ פוליטי שמעך את הרשות.
זה לגיטימי לחלוטין ששר חינוך יחליט שתלמידי ישראל יבקרו במערת המכפלה או ילמדו את שירי מחמוד דרוויש; זה רצוי ששר הפנים יקבע מדיניות אידיאולוגית ביחס למסתננים. שר התקשורת רואה את שר החינוך והפנים, ומתקנא: הוא רוצה גם.
אבל אסור לו. שידור ציבורי אסור שיושפע בגרם מהזהות של העומד בראש הממשלה. שמעתי שתקפו כאן את ההתערבות של נתניהו. טעות: זו לא ההתערבות של נתניהו כביבי אלא של ראש הממשלה. קדמו לו, לצערנו, ידיהם הארוכות של שרון, אולמרט, ברק וגם שולמית אלוני. כולם בחשו ברשות השידור. כן, הייתי רוצה לראות הרכב מגוון יותר בשידורי ערוץ 1 וקול ישראל, אבל לא כתכתיב פוליטי.
מה שמביא אותנו לשאלה הפילוסופיות, אם א-לוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? ובתרגום לכאן ועכשיו: האם פוליטיקאי יכול לכבול את ידי עצמו שלא להתערב בשידור הציבורי?
האם אפשר לשמר את רוח השידור הציבורי, זו של סוודרים ירושלמים, יישוב הדעת ורוחב יריעה, בלי אולפנים תל אביביים נוצצים אבל גם בלי טלפון ממנכ"ל רקוב, בלי ועדים אגרסיביים, בלי יושב ראש שבמקום להיות משרת ציבור הפך למשרת נרצע של נבחר הציבור.
בממשלה הקודמת קרה נס: אושר חוק שכובל את ידי הפוליטיקאים, ומשחרר את השידור הציבורי לדרך חדשה, עם הטעם, אבל בלי הסרח העודף של פוליטיזציה וכוח אדם לא רלבנטי למאה ה-21. איך אני יודע שהחוק של גלעד ארדן היה טוב? כי עובדה שראש הממשלה מתקומם עכשיו נגדו. הוא לא אוהב את הרכב המועצה הציבורית החדשה, וזה סימן מצוין שיש ניתוק בין הדרג המשדר לדרג המסוקר. החוק הזה שלח מנכ"ל רקוב עם עושי דברו העסקנים, פיזר ועד מנהל רופס. לזה קיווינו.
ולכן צריך לחזור למתווה של גלעד ארדן. המטרה המשותפת ליושבים כאן היא שידור עצמאי, ביקורתי, עיתונאי, נשכני, יעיל ורלבנטי. אפשר לחלוק על הדרך. אסור לשכוח שזו המטרה. ואם מישהו בטעות ישכח – נזכיר לו.
(מתוך נאום הבוקר בכנס מחאה למען השידור הציבורי)
