לכאורה, הבחירות באביב הקרוב לראשות קדימה הן שחזור של ההתמודדות הקודמת ב-2008. מצד אחד לבני, מצד שני מופז, הרחק מאחור דיכטר ושטרית, אפילו הבוחרים אותם הבוחרים. אבל בשלוש השנים וחצי האחרונות, במיוחד בחצי השנה האחרונה, חלו שינויים דרמטיים אצל השחקנים הראשיים, שינויים שבמידה רבה יכריעו את גורל הבחירות.
לסיבוב הקודם הגיעה לבני בתור הכוכב העולה של הפוליטיקה הישראלית, שרת חוץ נקייה שכישלונות ממשלת אולמרט לא דבקו בה. היא נהנתה מיתרון משמעותי בסקרים על פני מופז בשתי השאלות שבעטין ח"כים תומכים במועמד כזה או אחר: גם בשאלה מי יביא יותר מנדטים בבחירות הכלליות וגם בשאלה מי ינצח בפריימריז. לצידה עמד רובה המכריע של הסיעה, וגם הצמד-חמד ארד-חורב. אל הבחירות האלה לבני מגיעה חבוטה ומוכה, גם מבחוץ (יחימוביץ' ולפיד) וגם מבפנים (המתקפה האכזרית של דיכטר עליה השבוע הייתה כמעט מנומסת במונחי הזמן האחרון).
גם מופז אינו אותו מופז. אז הוא נתפס כנטע זר במפלגה, עריק ליכודניקי שיובס ללא תנאי. הפעם הוא המבקר החריף ביותר של בנימין ("הוא שקרן!") נתניהו. אם עמדות משנות בכלל למתפקדים, הרי שמופז שילם את המס המחנאי. בעמדותיו המדיניות הוא איגף משמאל את לבני ובעמדותיו החברתיות ייקל עליו לשכנע שרק הוא יכול איכשהו לבנות קואליציה עם החרדים וליברמן. חשוב מכך: מופז נהנה מתמיכה משמעותית יותר בסיעה ומהעובדה שהפעם הוא לא יפגר בסקרים. אף סוקר שפוי לא יעז לחזור על הטעות ולדגום את המתפקדים אחרי בזיון הפריימריז הקודמים. הבחירות האביביות יתנהלו לפיכך תחת ערפל חורפי כבד של חוסר ודאות.
אבל בעיקר, קדימה אינה אותה קדימה. כניסתו של יאיר לפיד מאיימת על קיומה של המפלגה אבל מסייעת לבחירתה מחדש של היושבת-ראש. רק אני אוכל להקים רשימה משותפת עם לפיד, תאמר בקרוב לבני. פרסום דבר הפגישה עם אהוד אולמרט, נאשם בשוחד ומסנדקי מפלגת לפיד, נועדה לשדר את המסר הזה בדיוק. המסר של ניקיון הכפיים ייאלץ לחכות.
הדבר המשונה באמת הוא זה: יאיר לפיד ישמח מאוד בניצחונו של מופז, שנתפס כמתחרה נוח יותר מלבני. אבל כניסתו של לפיד משרתת דווקא את לבני. במילים אחרות, לפיד פועל עכשיו נגד האינטרס של עצמו.
על תוצאת הפריימריז איש לא מוכן להמר, אבל על תוצאות-הלוואי שלהם יש קונסנזוס: אחרי הפריימריז המפלגה תתפלג. אם לבני תנצח, דיכטר, שטרית ומופז עשויים לפרוש. אם מופז ינצח לבני עשויה לפרוש, מלאכה קלה הודות לחוק שהעבירה ממשלת נתניהו שמאפשר ל-7 ח"כים להתפלג מקדימה. יהיה צדק פואטי מסוים אם לבני תוכל לפרוש מקדימה בזכות חוק מופז.
דרוש מבקר נוח
עם כל הכבוד לקדימה, מערכת הבחירות שבאמת מעסיקה עכשיו את ראש הממשלה היא זו שבסיומה ימונה מבקר המדינה הבא. בחודש יולי הקרוב, שבע דו"חות ושימועים, יפרוש מיכה לינדנשטראוס. אנחות רווחה של פוליטיקאים מימין ומשמאל ילוו אותו בלכתו. כמעט כולם היו נפגעיו. אם יש קונצנזוס חוצה מחנות בכנסת, הרי הוא ההסכמה שמחליפו צריך להיות הרבה פחות פעיל ממנו.
מבקר המדינה נבחר בהצבעה חשאית של חברי הכנסת. פוליטיקאים ותיקים עוד יכולים לשאת את ההשפלה שבתבוסה לא צפויה, לא כך כשמדובר שופטים נשואי שם. לכן, בעשרים השנה האחרונות סירבו שופטי ביהמ"ש העליון להתמודד על התפקיד אם לא יובטח כי אין עוד מתמודד מלבדם. כמה מהם, כמו מרים בן פורת, נענו ורצו. החלק האחר לא נענה וויתר.
לכן, יש חשיבות מכרעת לשאלה מי המועמד הראשון שנרשם לבחירות. לפני שבע שנים החליטה קואליציה מוזרה של ח"כים מחיפה לקדם את מועמדותו של השופט המחוזי בדימוס מיכה לינדנשטראוס לתפקיד. אחוות שכנים. כשאריאל ועמרי שרון שמעו את דבר המועמדות הם תפסו את ראשם בייאוש. "מה עשיתם", זעק עמרי בשיחה עם אחד הממליצים, אבל זה היה מאוחר מדי. השופט בדימוס תיאודור אור שכבר הוכתר בעיתונות למבקר המדינה החליט לוותר על התענוג.
לכאורה, נראה שההיסטוריה חוזרת. השופט בדימוס אמנון סטרשנוב נתן השבוע אור ירוק לקידום מועמדותו לתפקיד, בעקבות פניות מקבוצה מכובדת של ח"כים ושרים: מאהוד ברק ועד בכירים בקדימה ובליכוד. ברק זוכר לטובה את סטרשנוב עוד מימי ההתמודדות המפוקפקת על ראשות העבודה ב-2007 שבה גבר על עמי אילון. השופט בדימוס עמד אז בראש ועדת הבחירות של המפלגה.
האם הסיפור סגור? כלל לא בטוח. הדבר האחרון שראש הממשלה צריך הוא עוד מבקר מדינה היפר-אקטיבי וחובב תקשורת עם היסטוריה שיפוטית. אנשי נתניהו עמלים במרץ על מועמד משלהם. בשבועות האחרונים הם בדקו את האפשרויות להקדים את בחירת מבקר המדינה ככל הניתן, אבל נמסר להם שניתן לבחור את המבקר החדש רק בעוד שלושה חודשים וחצי. מותר לשער שבחירה מוקדמת נועדה להפוך את לינדנשטראוס לסוס מת, עוד לפני הדו"חות הנפיצים על השריפה בכרמל ופרשת הנסיעות.
את מי רוצה נתניהו? יעקב טירקל יכול היה לשמש מבקר מושלם בשבילו. השופט בדימוס בעל המזג הנוח החליק את מינוי גלנט וחילץ את הממשלה בשלום מפרשת המרמרה. אבל טירקל כבר נשאל אם הוא מעוניין בתפקיד והשיב שהוא מעדיף את הנאות הפנסיה על פני עוד כהונה קדחתנית. הוא מעדיף נכדים על נחקרים. אם לנתניהו יש מועמד, הוא צריך לפיכך לענות לדרישות הבאות: משפטן אבל לא שופט, מקורב לעמדות הליכוד אבל לא מקורב אישי, אנטי-אקטיביסט ומלמד זכות על כל אדם. ניסיון קודם אינו חובה.
המפז"ל?
המפד"ל היא זומבי. גוף מת-חי שממשיך להסתובב בינינו ולהבריח ילדים קטנים, או במקרה הזה – מצביעים. לפני שלוש שנים הודיעו על פטירתה לטובת "הבית היהודי", אבל עסקני המזרחי מתעקשים שוב ושוב להחיות את המפלגה ואת המרכז העבש שלה, זה שהצליח להבריח כל דבר טוב שהסתובב בה.
בשבוע האחרון נפל דבר בימין. ועדה מפלגתית הורתה, באיחור אלגנטי של עשרים שנה, על קיום פריימריז בהשתתפות הציבור. גם לתפקיד יו"ר הבית היהודי, גם לרשימה לכנסת. לא חובה לקיים פריימריז רחבים, התעקשה המפד"ל שנים, וטענה שהרשימות היותר מצליחות בכנסת נבחרו באמצעות ועדה מסדרת. זה נכון. הפוליטיקה הישראלית מכירה שתי דרכים להרכיב רשימות: יש מפלגות כמו הליכוד וקדימה שבוחרות את חבריהן באמצעות פריימריז רחבים ובכך מרעננות את השורות. יש מפלגות כמו "ישראל ביתנו" ותנועת לפיד החדשה שעושות זאת בחדרים אפופי עשן וכך יכולות לשבץ כוכבים מבחוץ. ויש את הדרך הייחודית של המפד"ל והאיחוד הלאומי: מפלגות שבהן אותם ח"כים ממחזרים את עצמם לדעת בלי לאפשר לציבור לבחור או לרשימה להתרענן.
היעדר הדמוקרטיה גורר גם היעדר כריזמה וגיוון. עשרים חברי כנסת כיהנו מטעם המפד"ל והאיחוד הלאומי בעשור האחרון. רק אחת מהן (5%) הייתה אישה. האיחוד הלאומי מדיר נשים דה-יורה, המפד"ל עושה זאת דה-פאקטו. רובם המכריע של העשרים היה גברים אשכנזים בגילאים 45-70 שעסקנותם אומנותם. הציבור הדתי כבר מאייש רבע מביהמ"ש העליון, מחצית מהקצונה הבכירה וכל אולפן טלוויזיה אפשרי, אבל הייצוג הפוליטי שלו נראה כמו שטיבל של פנסיונרים בפתח-תקווה לפני שלושים שנה. הפער הזה מחייב אחת משתיים: או דמוקרטיזציה ורענון יסודי, או הקמת מפלגה חדשה שתשלח את העסקנים הביתה.
הפריימריז הם ההזדמנות האחרונה בהחלט של הבית היהודי, אבל גורמים בכירים שם כבר מנסים לקרוע גם את חבל ההצלה הזה. אם ההחלטה תבוטל, או אפילו תשונה, אין למפלגה הזו זכות קיום. כמו שהיא נראית היום, זה לא יהיה הפסד גדול.
