הסיעות החרדיות לא קבעו בשבוע האחרון אף פגישת מו"מ: יהיו שיטענו שהקמת קואליציה היא מלאכה שאסורה בחול המועד, ליצני אגודה הציעו סיבה אחרת: טומי לפיד כינה פעם את הדרישות של החרדים בתור "קניידלך", והם, כידוע, מקפידים על איסור שרויה בפסח.
יש הרבה מאוד קניידלך במו"מ הקואליציוני שמתנהל בין ש"ס ויהדות התורה. ההתרשמות של כחלון, בנט וליברמן היא שנתניהו טרם השתמש במגעים מול דרעי וליצמן במילה "לא". כל דרישותיהם נענות ביד רחבה. טרם יקראו והוא כבר עונה בחיוב.
לנדיבות הזו יש סיבה אריתמטית פשוטה. נתניהו, שפירק ממשלה בגלל חשש מפוטש ספק-דמיוני, חשדן מאוד גם כלפי שותפיו החדשים, כחלון וליברמן. הוא רואה בהם חלק מחבורת מוזס שעליה הכריז מלחמה, וחשש מאוד שיזמו משבר מלאכותי במו"מ, יסחבו את המחלוקות עד תום המועד החוקי, והנה – נתניהו כבר לא ראש ממשלה והמנדט ינדוד להרצוג. לכן הוא סגור עם החרדים בקשר של ברזל יצוק עד תום הכהונה. בלעדיהם אין אפשרות להקים ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית. שלושת מיליארד השקלים שקיבלו עד כה במו"מ הקואליציוני ישמשו רשמית לקצבאות ילדים. מעשית, הם פוליסת הביטוח הפוליטית של נתניהו.
ולכן, גם אם כחלון עוין את נתניהו (ואוהו, כמה שהוא עוין), אין לו ברירה: שר האוצר המיועד יצטרך להסכים בסוף לגפני בכספים, לתוספות תקציב לחרדים וגם, ככל הנראה, לתקציב דו-שנתי. ראש הממשלה מתכוון להילחם על מה שהוא רואה כמפתח להישרדותו הפוליטית עד סוף הכהונה. העיקרון פשוט: ככל שמתקדמים אל תוך הקדנציה, קשה יותר לכנסת לאשר את תקציב המדינה. הפזילה לבוחרים תביא לכך שאת תקציב 2018 כבר יהיה קשה עד בלתי אפשרי לאשר – והנה, עוד כנסת מתפזרת אחרי פחות משלוש שנים. תקציב דו שנתי פירושו שבינואר 2017, שנה וחצי בלבד לאחר תחילת הכהונה, יאושר תקציב לשנתיים ובזאת ינוטרל אחרון המוקשים הפוליטיים המשמעותיים של ממשלת נתניהו הרביעית.
מצע ומרור
כשהמשא ומתן הקואליציוני נתקע, השותפים רק העלו דרישות, ונראה היה שפני הליכוד לסחיטה קואליציונית באיומים, החליט ראש הממשלה לעשות מעשה ולצלצל סוף סוף ליו"ר העבודה. זה לא קרה השנה, זה קרה לפני שנתיים, ב-2013. סיפור מגעיהם של בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ' חשוב, כי כפי שנכתב כאן כבר בשבוע שעבר, המפתחות להקמת ממשלת אחדות אינם בידי הרצוג אלא נמצאים גם הפעם בידי האישה שירש במפלגת העבודה ובידי האיש שניסה, לשווא, לרשת בבחירות שהסתיימו בחודש שעבר.
יחימוביץ' הגיעה אל המו"מ הקואליציוני הלא רשמי כשידיה כבולות בידי עצמה. שבועיים לפני הבחירות, במה שהתברר כגול עצמי מרהיב, היא הצהירה שתשב באופוזיציה לנתניהו אחרי הבחירות. מחיר ההצהרה הזו היה ארבעה מנדטים שנדדו ל"יש עתיד", וסייעו לכונן את ברית לפיד-בנט שביקשה לכפות על נתניהו ממשלה ללא חרדים.
בקיצור: יחימוביץ' הגיעה לפגישות עם נתניהו כיו"ר האופוזיציה הפנימית של עצמה. רצונו של נתניהו בשותפים הטבעיים על פני האחים החדשים הוביל אותו להניח על שולחנה הצעה מדהימה: הוא הציעה לסוציאליסטית שעמדה בראש העבודה את תיק האוצר, ועוד שלל תיקים לבכירי מפלגתה.
אבל יחימוביץ' דרשה יותר: אחרי שנתניהו התחייב לציפי לבני על חידוש המו"מ המדיני, יו"ר העבודה רצתה הישג מקביל בתחום הכלכלי. היא הניחה על שולחנו של ראש הממשלה מסמך עם קרוב לעשרים דרישות שמאליות מרחיקות לכת: למשל, קליטת כל עובדי הקבלן בשירות המדינה כעובדים מן המניין; למשל, ביטול כלל ההוצאה. זה מה שנקרא בפרסומת: אדום אדום, או שלום שלום.
נתניהו סירב. במקום להיענות לדרישותיה של יחימוביץ', הוא ניסה לפתות את בכירי מפלגתה דאז בתיקים, למשל מספר שתיים שלה, יצחק הרצוג. הסוף ידוע: היא נשארה בחוץ, ולפיד-בנט ניצחו וכפו על נתניהו ממשלה שהתפרקה מבפנים אחרי שנה ותשעה חודשים.
התיאור הזה רלבנטי למה שיקרה בארבעת השבועות הקרובים מכמה סיבות: ראשית, הוא מראה שבניגוד למחשבה הרווחת, נתניהו לא הסכים למכור את כל עקרונותיו הכלכליים, הדתיים-כמעט, בשביל שלטון. הוא הציע ליחימוביץ' את האוצר בתנאים שבהם יכלה, לכל היותר, לממש את מדיניותו-שלו. שנית, ברור מה יהיה המחיר שלה להסרת הווטו על כניסה לממשלה, והוא יהיה מרקיע-שחקים. עם ליצמן וכחלון במקום לפיד ולבני, ממשלת נתניהו הבאה אמנם תהיה הרבה פחות ימנית מקודמתה בהקשר הכלכלי, אבל רה"מ עדיין יתקשה לקבל את הדרישות. שלישית, כל כניסה של המחנה הציוני לקואליציה תחייב, כנראה, ישיבה משותפת עם בנט.
לנתניהו יש שלל מסקנות פוליטיות סותרות מממשלותיו הקודמות: מהראשונה ב-1996 למד שלא משתלם להכעיס את המחנה הלאומי, אבל גם מסוכן לשבת בממשלה ימנית צרה, נטולת שכפ"צים. מהשנייה למד שאפשר להחליף קואליציות תוך כדי כהונה. מהשלישית למד שצריך להרכיב ממשלה בגודל כזה שבו אף מפלגה לא יכולה לפרק את הקואליציה. לפחות לכאורה, צירופן מלמד שנתניהו ינסה להרכיב קודם ממשלה של שותפיו הטבעיים, ואחר כך יציע להרצוג להצטרף (ראש הממשלה זעם השבוע על הרצוג שלא גינה את ההסכם האמריקני עם איראן, ולמעשה לא אמר מילה בנושא). אם לא עכשיו אז בעוד כמה חודשים, כשהשעמום והאבטלה באופוזיציה יהיו קשים מנשוא.
ממחרת השבת
"תפנו לבוז'י", כתב שר התחבורה ישראל כץ לגולשים חילוניים שמחו בדף הפייסבוק שלו על העדר תחבורה ציבורית בשבת, "למה ממנו לא דרשתם להתחייב על אוטובוסים בסופי שבוע?". זו לא הייתה תגובה אלגנטית במיוחד, עם הפנים לציבור, אבל פוליטית, היא די מדויקת. אם הייתה כאן אי פעם אפשרות לרפורמה, תרתי משמע, בתחומי הדת והמדינה, היא לבטח לא סוכלה בגלל הימין. ואם הייתה קמה כאן ממשלת הרצוג אחרי הבחירות, גם בעוד עשר שנים אגד לא הייתה נוסעת בין ירושלים לתל-אביב בשביעי של פסח.
הדמוגרפיה הישראלית המעודכנת מחייבת את גוש השמאל-מרכז להקים ממשלה שתישען על אחד משני ציבורים: הכיפות הסרוגות או הכיפות השחורות. כיוון שברית בין הרצוג למתנחלים אינה סבירה, המשמעות היא שגם לו ניצח המחנה הציוני בבחירות, הממשלה שלו הייתה נאלצת להתחייב ביומה הראשון לוויתורים מפליגים לחרדים. זה בדיוק מה שקרה בממשלת רבין 1992: שולמית אלוני הבטיחה בתשדירי הבחירות תחבורה ציבורית בשבת ונישואים אזרחיים, אבל בסוף הסכימה לשים שטריימל בשביל השלום, וגם לנטוש את משרד החינוך, רק שהרב עובדיה לא יזעם. שבע שנים אחר-כך ההמונים שיכורי הניצחון בכיכר רבין זעקו: "רק לא ש"ס", אבל לא רק שברק צירף אותה לממשלה, הוא גם כפה למעשה על יוסי שריד ומרצ לפרוש מהממשלה כדי לא להרגיז, חלילה, את סגן השר משולם נהרי. ציפי לבני צייצה בבחירות בטוויטר משהו על ישראל שנכנעת לרבנים, אבל בתוך דקות מחקה את הציוץ, כנראה מחשש להרגיז את השותפים הקואליציוניים העתידיים.
לבני והרצוג תקפו בבחירות האחרונות את הבית היהודי על נושא ההכרה בזוגות חד מיניים, אבל באופן מוזר שינוי בנושא יכול לקרות בממשלה עם בנט, לא עם הרצוג שהיה מחויב מלא-מלא לחרדים. שינויים בנושאי דת ומדינה ברוח אמנת גביזון-מדן או ברית הזוגיות יכולים לקרות בממשלה בעלת הרכב אחד בלבד: ימין-מתנחלים-מרכז, כמו ממשלת שרון-לפיד או נתניהו-לפיד. עד אז, הדרך לשם סגורה כמו רחוב בר אילן בשבתות.
