אנחנו מדדים מאחור באיטיות, מהגרים מפוחדים על אדמה לא מוכרת, נוהגים בכבדות עגלות עמוסות בהגייה משונה, תיקים של שגיאות על גבנו. שפה היא לא רק כמות סופית של מילים שצריך לדעת, אחרת מעיין חודדה לא הייתה מרגישה כל כך טוב בישראל. שפה היא בית, ואם להאמין לנעם חומסקי, בגיל הזה כבר לא נקבל משכנתא
ביציאה מנתב"ג, במגנומטר שלפני ביקורת הדרכונים, בסלסילת הפלסטיק שבה מניחים את הדרכון והכסף הקטן אתה מניח בטעות גם את המילים. לוקח זמן עד שאתה מרגיש ששכחת לאסוף אותן. בדרך כלל זה קורה בשיחה הראשונה, על אדמה זרה, שאינה מתנהלת עם אנשי שירות. אז אתה גם מבין שקרתה טעות נוראה. מישהו לקח לך את הסלסילה עם השפה והשאיר לך במקומה את זו שלו, עם המבטא.
כולנו חכמים, כולנו נבונים ושנונים ומהירים כברק, אבל בשפת האם שלנו. בשפה אחרת, גם אם למדנו אותה מכיתה ד' וממאות שעות בטלוויזיה, אנחנו מדדים מאחור באיטיות, מהגרים מפוחדים על אדמה לא מוכרת, נוהגים בכבדות עגלות עמוסות בהגייה משונה, תיקים של שגיאות על גבנו. שפה היא לא רק כמות סופית של מילים שצריך לדעת, אחרת מעיין חודדה לא הייתה מרגישה כל כך טוב בישראל. שפה היא בית, ואם להאמין לנעם חומסקי, בגיל הזה כבר לא נקבל משכנתא.
הכוונה כאן אינה לטעויות מביכות (מי היה זה שנכנס פעם למונית בניו יורק, עיין בדף וביקש שיקחו אותו ל"הוטל ואוצ'ר"?); אלא, למשל, להכרה המכאיבה שבאנגלית כבר לא תספק פאנץ' ליינים של שורה אחת. כמעט אף בדיחה לא צולחת את המחסום המשולש: פוליטיקלי קורקט, הקשר אוניברסאלי ואוצר מילים. אבל למי יש זמן לדבר כשאתה כל הזמן פוער עיניים, מנסה להאט מעט את גדודי המילים שדוהרים מול עיניך במהירות מסחררת בעוד אתה מדדה על גבי מילונית. שפה זרה היא יכולת ביטוי, וקשה להספיק כשאתה במרדף מתמיד אחרי זנבה של התובנה הקודמת. יש לך המון דברים חכמים לומר, אבל באנגלית שלך הם נשמעים פחות טוב. יסלח לי האל על ההשוואה, אבל התחושה מזכירה קורבן שבץ קל. יש פער איכותי ניכר בין מה שאתה רוצה להגיד לבין מה שאתה יכול.
שפה זרה היא הקשרים. המרצה שואל אם למישהו יש דוגמא רלבנטית לאיזו תופעה שאת שמה לא הצלחת להבין. הדוקטור הגיע ממנצ'סטר. קר שם, בצפון, לכן ההברות מצטופפות כדי להתחמם, עולות אחת על השנייה. עוד בטרם קלטת מה זה, הסטודנט המבריק עם המבטא הלונדוני יורה במהירות: אייץ'.די.אמ. כל הכיתה מהנהנת בהסכמה. מובן מאליו. זה שלידו מוסיף ביובש שזה לא כולל כמובן גם את שנות השמונים. גיחוך נשמע משמאל. "טוב, הם תמיד הזכירו קצת את פול סקופלי", חותם המרצה. עכשיו כולם צוחקים בקול, חוץ ממך ומהקזחי.
שפה זרה גם מגלה לך שהפרעות למידה הן תכונה נרכשת. בעברית אפשר לצלוח מאות עמודים סבוכים על דיני חוזים באמצע בית קפה בשוק. באנגלית, כל זבוב על הקיר מפריע לריכוז, כל דף שנהפך בשולחן מולך פורם את חוט המחשבה. ההרהורים מפליגים בעברית קלילה אל מקומות אחרים, בעוד העוגן שלך נעוץ בשנים-עשר עמודים על סטרקטורוליזם. באוניברסיטה מלמדים לרפרף על פני הטקסט, אבל איך אפשר? בעברית, אתה מעביר מבט סוקר על עמוד והמילה הרלבנטית כבר תדאג לצעוק לך מלמטה: "אני חשובה, אני חשובה". באנגלית, ממעוף הציפור כל המילים נראות כמו משהואיישן או איזשהואיזם.
בכלל, שפה זרה משנה הרגלים. בארץ, עיתוני יום שישי הם סוג של הרפיה למוח. ארבעה קילוגרם של דפדוף עצל שמותיר דיו על הידיים. כאן, אפילו חינמוני התחתית הם משימה כבדה. כל ידיעה, קטנה כגדולה, מתייצבת מולך, ידיה מונחות בתוכחה על מותניה, ושואלת: אתה באמת חושב שתפלרטט איתי ככה? תשתמש ותזרוק? חביבי, איתי זה קשר ארוך טווח, עשר דקות לפחות. אז תחשוב פעמיים לפני שתקרא אותי. בישראל קראת את הרפורטז'ות של "ארץ אחרת", פה אתה קונה "טיים-אאוט" בשביל התמונות.
ואז, במסעדה, מישהו ישראלי שואל מה זה Lentil. "עדשים", אתה יורה בלי למצמץ. בקורות החיים תרשום בכל זאת "אנגלית ברמת שפת אם".
