שלט פרסומת גדול לעיתון בוקר ברכבת התחתית מספר שהלונדוני הממוצע מתעורר מדי שחר ב-6:04, שזה 44 דקות תמימות לפני שאר אזרחי בריטניה. הודות להגעתי ההשכמה הזו התאחרה בכמה אלפיות שניה, אבל למרבה הצער זה הולך להשתנות בקרוב, הודות לרשימת הקריאה המפלצתית הממתינה לתלמידי התואר השני באוניברסיטאות לונדון באשר הן.
גם באוניברסיטה העברית הייתה כמובן רשימת קריאה, אפילו די מכובדת. העניין הוא, שאיש מעולם לא חלם לקרוא אותה. השופט בדימוס מנחם אלון, למשל, כתב ספר עב כרס, תלת כרכי, תחת השם "המשפט העברי", חומר חובה בשנה א'. איש מתלמידי הפקולטה למשפטים מעולם לא קרא אותו במקור, רק סיכומי סטודנטים, עד שהתעוררה שמועה שטרם הופרכה ולפיה כבוד המשנה לנשיאה כתב אותו מראש בפורמט של סיכומי סטודנטים, דייויד 12, רווח שורה וחצי.
פה זה אחרת, למרבה הצער. כמו בבדיחה על הגיהנום הישראלי והבריטי, כאן מסמרים זה מסמרים, רשימת קריאה זו רשימת קריאה וארבע בבוקר זה ארבע בבוקר. גם שש וארבע דקות.
אבל הבעיה המרכזית כאן היא היפניות. מבלי לחטוא בהכללות גזעניות, אפשר לקבוע שהיפניות מתייצבות ראשונות לכל שיעור ותופסות את העמדה שליד התקע החשמלי, הן תופסות ראשונות את כל המקומות בקורסים השווים, הן משאילות את הספרים הנדירים מרשימת הקריאה. די מהר זה נהיה ברור לחלוטין: הנייר במכונת הצילום נגמר? זה היפניות. נגמרו הכרטיסים לשיט על התמזה? זה היפניות שסיימו את כל המטלות ונרשמו. הרכבת בראסל סקוור נתקעה? זו כנראה יפנית איטית אחת שלא עמדה בקצב, וקפצה.
לכל מקום שלא תגיע עם האנגלית הישראלית שלך וקיצורי הדרך המפורסמים, תגלה שהן כבר היו שם, והשאירו לך אבק. קבוצות למידה, חלוקת סיכומים? אין על מה לדבר. הן קוראות הכל לבד, ומבקשות מהמרצה תוספת. בסוף השנה הן יקבלו את ה-70 שלהן, שבתרגום מבריטית לעברית זה 100 לכל דבר ועניין.
ולכן כדי להדביק אותן, צריך לקום עוד יותר מוקדם. מאז שהגעתי החושך גובר כאן, וכיוון שהשמש תזרח בעוד שבועיים בערך ברבע לשמונה בבוקר, והואיל וממילא היא תזרח מאחורי מסך של עננים, זה אומר שבחורף הקרוב אני אזכה לקום בחושך, ללכת לישון בחושך ובאמצע אור חלבי. חוץ מהיפניות, הן העלו את השמש כמה דקות קודם.
