ראיון ללי-אור אברבך:
כללי טקס הפתיחה של כל מושב בכנסת מאפשרים בחירת שיר אחד שיושר במעמד החגיגי. מאז הבחירות מחפשים בירושלים אחר שירה של הכנסת ה-18, כנסת קשה ומסוכסכת עוד טרם לידתה, ולא מוצאים את הפזמון המתאים.
עמית סגל, שמקפיד בדרך כלל למשוך את ידיו מהתערבות בהחלטות פרלמנטריות, לא יכול היה להתאפק. "אני מודה שהפעלתי את השפעתי באופן בלתי הוגן שם כדי שישירו את 'מרדף'", אומר סגל ופניו מתמלאים חיוך. הוא אף פנה בעניין למי שינהל את מושב הפתיחה, ח"כ מיכאל איתן, וניסה לשכנעו לבחור בשיר. "הכלי המרכזי שהיה לי לשכנע אותו היה שגם ציפי לבני וגם בנימין נתניהו אומרים שזה אחד השירים האהובים עליהם", אומר סגל, "זה שיר עוצמתי מאוד".
אין לייחס משמעויות נסתרות ללובי שעשה סגל, הכתב בכנסת של חדשות 2, ל"מרדף" (שלא יושר בסופו של דבר בפרלמנט). אחת מאהבותיו הגדולות של העיתונאי החרוץ בן ה-26 היא שירה עברית. במוחו העמוס, בין פרטי מידע על גלגולי מפא"י בכנסת ונאומיו של בגין, יושבים במלואם שירים של רחל, אלתרמן, שמר וזך ששינן בעל פה. בכל הנוגע למוזיקה לועזית, אגב, השליטה כבר מרשימה פחות. סגל ייזכר לדורות בגלי צה"ל כמי שכתב בשאלון הבחינה שלו לתחנה ש"אימג'ין" הוא שיר של בריטני ספירס.
הלופט ששוכר סגל בשכונת נחלאות הטרנדית בירושלים מוקפד ומסודר. נזירי כמעט. מדפי האיקאה הממוקמים בו מצויים על סף קריסה מביוגרפיות פוליטיות והיסטוריות עבות כרס. "נרקומן של ספרים", הוא מכנה את עצמו. באופן מתבקש, הפריט העיצובי המרכזי בדירה הוא משכן הכנסת, שנראה בבירור וברוב הדרו מבעד לחלון. גם מכאן, סגל משגיח על בית הנבחרים, שלא יברח משם איזה אייטם בלי שהשגיח.
במערכת הבחירות האחרונה זרח סגל. זה התחיל בחשיפת מספרם המדויק של המתפקדים הכפולים בקדימה ובליכוד, המשיך בשפיכת אור על הסכם "האי לוחמה" בין נתניהו לליברמן, ונגמר בדמות ב"ארץ נהדרת".
אבל כשהאקשן נגמר, מתחילים הקשיים. "ימי השקט הכי מלחיצים", הוא אומר בכנות, "יש ימים שבהם אני מטפס על
הקירות ואומר 'הכנסת לא מעניינת אף אחד, נידונתי לשכחה'. בטלוויזיה , אם אין לך סיפור, אז יכול להיות ששבועיים לא תעניין את המערכת. ואז אתה מתחיל בהרהורים קיומיים על מקומך בעולם, שאתה לא צעיר ועתידך מאחוריך. אני רציני לגמרי. אין שאלה יותר מלחיצה מ'איפה אתה, לא רואים אותך יותר?'".
אתה לא צעיר? אתה ילד. כמו הדמות שלך ב"ארץ נהדרת".
"אני לא מתנצל על הגיל שלי. אני מאלה שמתעקשים לראות בזה יתרון. מה גם שאין לי מה לעשות נגד זה. אני לא יכול להזדקן עכשיו ב-20 שנה כי זה מה שהמבקרים רוצים, אני לא יכול לחרוש קמטים במצחי. אבל כל עוד זה ככה, הפריבילגיה שלי היא ליהנות מזה".
זה לא רק הגיל, האופי שלך הוא נערי.
"אני מסכים. אבל כשאתה מופיע בערוץ 2, שנתפס כערוץ ממוסד וותיק יותר, ופתאום מגיע מישהו שהוא לא רק יותר צעיר, אלא גם נראה כך, זה גורר יותר עניין ואולי גם יותר ביקורות. אחד הדברים הכי מעודדים שראיתי היה שמהיום הראשון בכנסת התייחסו אליי כמו לכל אחד אחר. אבל לא המצאתי את להיות עיתונאי צעיר. אילנה דיין הייתה כתבת פרלמנטרית כבר בגיל 19".
לא חששת לקפוץ למים העמוקים של חדשות 2 בגיל 24?
"לא. חשבתי שאני צריך להגיע לערוץ 2 כשאני בשל לזה, ושלא אגיע ממקום בוסרי. אני יודע שזה נשמע מצחיק כי הייתי בן 24, אבל הייתי אז כבר שש שנים בגלי צה"ל ושמונה שנים בעיתונות. הרגשתי שזה הזמן הנכון".
צבטת את עצמך כשהיית שותף של אילנה דיין בעמדתה המיתולוגית במרכז הליכוד?
"בהחלט. אני עוד זוכר אותה יושבת שם ב-1988 ועכשיו אני לידה. יש פחד גבהים בהרבה מקרים. אתה אומר לעצמך תירגע, קח את הזמן, יש עוד זמן. והפתרון הוא שאתה יודע שאתה בעצם לא נמצא גבוה מדי. בסך הכול מה שאני עושה זה מדווח. אני כתב. אני לא אומר מה לעשות, אני מספר מה קורה".
זו היתממות. יש לך השפעה משמעותית.
"יש לי השפעה, אבל אני רחוק מאוד מלהיות אמנון אברמוביץ' או יונית לוי. יש לי מה ללמוד ולכן אני לא הולך לחוות את דעתי ולא לקפוץ מעל הפופיק. לדווח זו לא מילה גסה. התפקיד שלי הוא לא לחוות דעה על העמדות, אלא על ההתנהלות. זה מצומצם אבל, ברוך השם, לא מותיר מקום צר".
היו במערכת הבחירות האחרונה סיפורים שבחרת לא לפרסם כי חששת שזה ישפיע על הבחירות?
"יומיים לפני הבחירות הגיעו אלינו סקרים של שתי המפלגות הגדולות, שלפיהם התנועה הירוקה מימד תעבור את אחוז החסימה. אם הייתי אומר את זה ככה, זה היה משפר מאוד את סיכוייהם לעבור. אבל חששתי מהתערבות חמורה במערכת הבחירות. התייעצנו והפשרה הייתה לא לשדר את זה במהדורת שמונה אלא במהדורה המוקדמת ולומר 'אחת התנועות הירוקות'. אחרת היתה נוצרת אווירה שאנחנו יותר שותפים לה ממדווחים עליה".
עם כמה פוליטיקאים אתה מיודד?
"אני משתדל שמעט מאוד. אני משתדל לא להיות מושפע רגשית ממה שקורה בפוליטיקה וביחסים עם פוליטיקאים. עכשיו זה משתנה כי אורי אורבך נכנס לכנסת, ואני לא אכחיש שאני מכיר אותו הרבה שנים. בסופו של דבר הם לא בקבוצת הגיל ולא במעגל החברתי שלי".
לאורך כל הקריירה העיתונאית שלו, סגל יודע לספר על חבר כנסת אחד שעדיין נוטר לו טינה – יחיאל חזן. ב-2003 חשף סגל בגלי צה"ל את פרשת ההצבעות הכפולות, שהביאה בסופו של דבר לחיסול הקריירה הפוליטית של חזן ולהעמדתו לדין. במערכת הבחירות האחרונה פורסמו ב"ידיעות אחרונות" צילומים שבהם נראה שר האוצר רוני בר און, כשהוא מצביע הצבעה כפולה. על בסיס הצילומים חזן דרש לפתוח מחדש את משפטו. סגל התייצב באותו בוקר בגלי צה"ל וחשף כי המקור לצילומים הוא חזן עצמו.
"זה היה סופר רלוונטי. כולם שאלו את עצמם למה ב-2008, ארבע שנים אחרי המקרה, יומיים לפני הפריימריז בליכוד, יוצאת פתאום הקלטת. ותוסיף לזה שהקונטקסט של הפרסום היה שיחיאל חזן חף מפשע והוא אומר שהוא 'הוכה בתדהמה'. בעיניי יש חשיבות לחשוף אותו".ואולי היה בך יצר נקמני, כי "ידיעות" סתר את החשיפה שלך.
"אני חושב שלא. כשאדם טוען שהוא זכאי ושהקלטת הזו נחתה מהשמים, אין חשיבות לשאלה 'איך זה הגיע'. בעיניי יש לזה חשיבות ציבורית מובהקת. זה לא שיח ברנז'אי".
יש לך ייסורי מצפון?
"אם עשיתי דברים מבחינה מקצועית שאני מרגיש שהייתי בהם קצת אכזרי, אני מודה בכך יום למחרת בשידור. לדוגמה, בערוץ הכנסת, בלהט הוויכוח עם ח"כ אריה אלדד, אמרתי לו 'גם אבא שלך רץ ב-1969 ברשימה ולא נבחר – וגם הוא חשב שהוא יעבור'. ראיתי שהוא נפגע והתנצלתי בפניו. שבוע אחר כך התנצלתי על זה בערוץ הכנסת. זה לא היה במקום".
יש סיכוי שנראה גם אותך בפוליטיקה?
"כל יום שאני בכנסת מרחיק את הסיכוי הקלוש שהיה מלכתחילה שאהיה פוליטיקאי. מה שטוב בכנסת זה שהיא לא תחום קפוא, בכל כמה שנים הכול משתנה. אני לא מרגיש ששלוש שנים בערוץ 2 זה אפילו התחלה של תחושת מיצוי. כרגע טוב לי וככל שעוברות השנים, העיתונות נראית לי משהו לחיים".
ככל שסגל הוא פנים מוכרות בכל בית בישראל, בירושלים הוא סלבריטי של ממש. בשוק מחנה יהודה, לא רחוק מביתו, זוכה סגל לצ'פחות ידידותיות, כמו כל פוליטיקאי שמכבד את עצמו. "עבודתי בכנסת הפכה אותי לאדם מפוכח יותר", הוא אומר, "הדיכוטומיה היא לא בין ימין לשמאל, אלא בין אנשים שיש להם מילה ואלה שלא, אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם ואחרים שלא. התובנה המרכזית שלי היא שהדברים הגדולים לא נקבעים שם. הרבה יותר משהכנסת משפיעה על הציבור, הציבור משפיע על הכנסת".
העבודה בכנסת השפיעה על תפיסותיך האידאולוגיות?
"המציאות הרבה יותר השפיעה עליי מאשר אם פגשתי במסדרון את מיכאל גורלובסקי או את דליה איציק".
ילדותו של סגל עברה עליו בעפרה כבן שני למשפחה בת שבע נפשות. האהבה לעיתונות קיננה בו כבר אז. "אני מתעניין היום בפוליטיקה הרבה פחות מפעם", הוא מספר. "כשהייתי ילד התעניינתי בזה באופן אובססיבי. הייתי עוקב אחרי זה וקורא עיתונים בשקיקה. אני יכול לברך על מזלי הטוב שאני עובד בזה בסופו של דבר".
אביו הוא העיתונאי חגי סגל. ב-1984 הואשם סגל האב בהשתייכות למחתרת היהודית. לאחר שהורשע בהטמנת חומרי נפץ במכוניתו של ראש עיריית רמאללה ובמוסך של ראש עיריית אל בירה, ישב בכלא השרון במשך כשנתיים. כשהשתחרר, בנו עמית היה בן ארבע. "ידעתי אז טוב מאוד למה הוא בכלא", מספר סגל, "לא הייתה חוויה מכוננת שקשורה בזה".
אתה נושא עליך מטען די כבד.
"מרגיש עם זה בנוח, תודה. לא כבד לי. אני לא אתנצל על שום דבר".
בשלב מסוים זה הביך אותך כנער?
"מעולם לא. זו פרשה היסטורית בת 29 שנים. למעט חוויות ילדות מסוימות שקשורות לנושא הזה, זה לא נושא נוכח בחיי. חוויית הילדות הייתה שפעמיים בשבוע הייתי יוצא מהגן מוקדם, ב-12 בצהריים, עם בננה וקלמנטינה, והיינו נוסעים שעה וחצי באוטובוס לכלא השרון. בדיוק עברתי שם לא מזמן והיו לי פלאשבקים. כשאתה ילד בן ארבע, שום חוויה לא נראית לך חריגה. אז מבחינתי זה היה דבר שבשגרה. בוא לא נעשה מזה פרשת סמים – זו הייתה פרשה על רקע היסטורי מסוים מאוד בסביבה מסוימת, וככה צריך לשפוט אותה".
זה עוד עולה מדי פעם ביומיום שלך?
"לפני שנה מישהו הביא לי את טפסי הקבלה שלי לגלי צה"ל. חיפשתי ולא היה שם שום אזכור לזה. כך התנדפה סופית כל טענה שלי על זה".
ובעבודתך בכנסת?
"היה שזה עלה. אף אחד לא מתעלם מזה. זה לא איזה פיל שמונח בחדר ולא מדברים עליו. באיזשהו שלב זה מפסיק להיות אישיו. דווקא העובדה שזה מגיע ממקום כל כך טעון פוליטית הופך את זה להרבה יותר פשוט. מה שעשיתי הוא רק בזכות עצמי".
עד כמה הקרבה לגלי צה"ל ולחדשות 2 הוציאה לך את הימין מהמפרשים?
"אני עומד בתוקף על זכותי וחובתי לא להגיד מה דעתי. אני רואה הרבה עיתונאים שפתאום מספרים מה הם הצביעו בבחירות, אם טוב לסגת או לא. ממש לא מתכוון להתייחס להנחת היסוד שהיה ימין במפרשים כשגדלתי בעפרה".
נו באמת. הרי קטנים הסיכויים שהיית פעיל בסניף נוער מרצ בעפרה.
"לא בנוער מרצ וגם לא בנוער המפד"ל. אני עומד על זכותי לא להסכים לשום הנחת יסוד. יש טעות אופטית כשאתה מסתכל על עפרה. עפרה היא היישוב עם הכי הרבה עיתונאים בארץ. יש שם עורכים וכותבים, ומגישי טלוויזיה וממציאי מגזינים, עם כבוד למילה הכתובה. אם יש משהו שעפרה חידדה בי, זה שמה שקורה בחדשות ומה שקורה בחייך זו אותה ההוויה. לכן עפרה היא הרבה פחות פרובינציה ממה שנהוג לחשוב".
מתי הפסיקו לראות בך אאוטסיידר?
"אף אחד לא רואה אותי כך. לרזי ברקאי זה עבר תוך חצי שעה, ליעל דן תוך 20 דקות. בחיים לא תשמע ממני על יחס מפלה לחיוב או לשלילה. החשיבות של זה שאני שם כלפי אותה קבוצת אוכלוסיה, היא שרואים מישהו דתי ומבינים שאפשר, גם מבלי שאתה אומר משהו או מייצג. בקיץ הגשתי עם נדב פרי תוכנית בגלי צה"ל והיה לנו בתוכנית מבזקן דרוזי, שיבל כרמי מנצור, ויומיים הסתובבתי באופוריה וסיפרתי לכולם שיש קריין דרוזי. זה הדבר הכי מרגש שיש".
אבא שלך ניסח את "המונכון", ספרון כללים ימני שהתקשורת צריכה להתנסח על פיו. גם לך יש שאיפה להכניס סמנטיקה שונה לתקשורת?
"היכולת של עיתונאי אחד לשנות מוגבלת מאוד. לא עשיתי שום ניסיון לשנות טרמינולוגיה, זה לא תפקידי ואני לא מרגיש שאני בעמדה שיש לי יכולת לקבוע מה נכון ומה לא".
זוכרים לך את ימי העקירה מרצועת עזה, אז הקפדת בניגוד לעמיתיך להשתמש במילה "גירוש".
"הטענה המרכזית שהושמעה היתה נגד השימוש שעשיתי שלוש פעמים במילה 'גירוש', במהלך יום שלם שבו נשמעה עשרות פעמים המילה 'התנתקות'. אני חושב שאימוץ טרמינולוגיה של מושגים שהגה קופירייטר או יחצ"ן הוא פסול מלכתחילה. כמו שגדר ההפרדה היא לא גדר, היא חומה".
אתה מרגיש שאתה מבין את הציבור יותר מעמיתיך?
"יש מקומות בציבור שאותם אני מכיר יותר מטבע הדברים. למשל הפיגוע, לא עלינו, במרכז הרב. אני לא אכחיש שהעובדה שסיון (רהב-מאיר – ל"א) ואני היינו שם, אפשרה לנו להבין הרבה יותר בקלות את השבר של פיגוע במקום כזה".
מתי הרקע שלך צץ כאישו?
"במיוחד ברגעי משבר. כשאתה עושה כתבה לא מחמיאה על מישהו בימין, הוא יגיד שאתה עושה את זה כדי למצוא חן בעיני התקשורת, וכשאתה עושה כתבה נגד השמאל אומרים 'זה הוא, מה ציפיתם'. זה מגיע לשיאו במערכת בחירות, בייחוד כשהיה העימות בין ביבי לפייגלין. כל סיפור שהיה טוב לביבי, חשבו שזה מכיוון שאני רוצה להוכיח משהו".
חשבת לפעמים להוריד את הכיפה בגלל זה? יש אנשי תקשורת שהורידו אותה או החביאו אותה בחלק האחורי של הראש.
"לא. אני ילד גדול ואם אני עם הכיפה, זה כי זו הזהות החברתית שלי. אני עם כיפה בגודל מסוים ובצבע מסוים, כי זה מה שאני ולא אתנצל על זה. לא באתי ממקום אפולוגטי ולא עם רגשי נחיתות".
עד כמה אתה דתי היום?
"נשאיר את זה ביני לבין בורא העולם. אבל היום כל החלוקה הזאת היטשטשה לחלוטין. יש מגזר שקוף שמתחבא בין לבין. זה אזור רחב מאוד שרבים מהמגזר החילוני ודתיים רבים שייכים אליו. אני בכלל לא סופר מצוות, אני מדבר על שייכות לעולם מסוים".
לפני שמונה שנים עבר סגל לירושלים. לטענתו, הוא אינו חלק מעולם הדייטינג הירושלמי המפורסם. "רוב החברים שלי בכלל לא דתיים", הוא טוען. "אני לא גר בביצה, אני גר בנחלאות. בתי הכנסת שאני הולך אליהם הם של כורדים וסליחות הן סליחות ספרדיות".
מה נשאר מהמתנחל?
"לפי כמה מחבריי, הטעם בבגדים, זה שירושלים היא בעיניי העיר הגדולה, החשדנות שלי כלפי תל אביב והיחס שלי לחובשי הכיפות הסרוגות. אני מרגיש שהם חלק מהמשפחה שלי באיזה אופן".
אבא שלך יעץ לך לא להתראיין, נכון?
"נכון. כי הוא מתנגד באופן בסיסי לראיונות של עיתונאים. אני מסכים איתו בדרך כלל".
