הוא היה שר היפראקטיבי, עוקר רפורמות וטוחנן זה בזה. ביטול הפסיכומטרי רדף את קייטנות הקיץ, שרדפו את קיצוץ הבגרויות, ועוד היד נטויה. פיצול הקשב המתמיד שלו היה בעוכריו: הוא אפשר לסכל את רוב הרפורמות שלו. בנט הורג אותן ברכות. "אני זה לא האחר והאחר זה לא אני", אמר ברגע של סרקזם על יוזמת הדגל של קודמו.
מה הפלא ששי פירון השתעמם עד מוות בכנסת. הוא התקשה מאוד לעכל את סילוקו ממשרד החינוך, בנסיבות פוליטיות שלא הסכים להן. זה היה שורש המחלוקת שלו, שנותרה דיסקרטית למדי, עם יושב ראש מפלגתו. לפיד היה הגב הפוליטי של פירון מול סיעה עויינת למדי. שלח ופרי, למשל, לא הזילו דמעה על לכתו.
אבל לפיד היה צריך את פירון, כי הרב מאורנית היה מותר יש עתיד על שינוי, מותר יאיר לפיד על טומי. שיבוצו במקום השני, על חשבון יעקב פרי או יעל גרמן נועד להיות ההוכחה – במטבע קשה – שזו מפלגת מרכז. פרישתו מטה את יש עתיד שמאלה מהמרכז, בוודאי ששמאלה מהכיוון שאליו מנווט אותה לפיד מאז הבחירות – ימינה. היא גם מסכלת סופית את הסיכויים הקלושים לפיוס עם החרדים. אלעזר שטרן, יוזם ההקלות בגיור, הוא אויב נפשם. אין מצב שישתפו איתו פעולה.
פרישתו למכללה, יחד עם נטישת שרון גל לערוץ 20 והמראת דנון לאו"ם, מסמלות משהו עמוק יותר על הכנסת: הפוליטיקאים מאסו בה. חוץ מקומץ צדיקים, רובם במפלגות החרדיות והערביות וגם במרצ, אלה שלא רואים את שולחן הממשלה מבפנים, המשכן הפך לתחנת מעבר, לא ליעד נכסף. גם השרים לא סובלים את הנוכחות שם: כך באה לעולם היוזמה המופקרת שנקראת בטעות "החוק הנורבגי הקטן", שנועדה להפוך את הכנסת לתחנה המרכזית בתל אביב, עם יציאות וכניסות כל רבע שעה, עם ח"כים סוג א' וח"כים סוג ב'.
מה המשמעות של המצוד המטורף אחר כוכבים ברשימות לכנסת, אם כעבור חודשים ספורים הם מואסים בעבודה האפורה ופורשים איש איש לעיסוקיו? רשימות המפלגות לכנסת מזכירות את האותיות הקטנות בפרסומות נדל"ן: "התמונה להמחשה בלבד".
