עובדים במשרד ראש הממשלה מספרים שבחודש האחרון אין עוד אדם עם כל כך הרבה שעות נתניהו כמו ציפי לבני. הנושאת ונותנת הישראלית יצאה ממשרדו של רה״מ בנימין נתניהו בכנסת ביום שני הרבה אחרי עשר בערב. יום קודם ויום אחר כך היא העבירה שעות ארוכות בהסתודדות מעוטת משתתפים בלשכתו. החדר סגור, אבל עולה ממנו ניחוח של הכרעה מדינית מתקרבת. הכלל ידוע – אם רוצים לדעת מה ראשי ממשלה בכלל וזה הנוכחי בפרט יחליטו, צריך להציץ ביומן הפגישות שלהם ולראות את מי הם ראו הכי הרבה.
אז מה מתבשל אצל נתניהו? בחמשת החודשים שחלפו מאז שהחל המשא ומתן האגף הימני בליכוד מעדכן כל הזמן את מכ"ם האיומים. בתחילה דובר על מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. אבו-מאזן הודיע שאין מצב, וההערכה התחלפה בהסדר קבע, ואחריו בחשש מהסדר ביניים. עכשיו מדובר על הסכם עקרונות (או הסכם מסגרת או טי-או-אם – עקרונות יסוד). הרבה שמות לדף נייר אמריקני אחד, המלווה בהסתייגויות ישראליות ופלשתיניות, שיאפשר את הארכת המשא ומתן בשנה נוספת אבל ינסה להכניס את הצדדים אל הקוראלס להסכם.
ח"כ אחמד טיבי מתרשם שהאמריקנים יבואו לקראת נתניהו באופן שישמר את הקואליציה שלו. לפיכך, זו תמונת המצב כרגע: אבו-מאזן מביט ימינה אל מזכיר המדינה האמריקני ג׳ון קרי בתקווה לנייר עמדה עם ויתורים משמעותיים לפלשתינים; קרי מביט ימינה לנתניהו; נתניהו מציץ ימינה, לראות מה יעשו שרי הליכוד; שרי הליכוד פוזלים ימינה, לאביגדור ליברמן; ליברמן מלכסן מבט ימינה, לראות מה יעשה נפתלי בנט. אם יו"ר הבית היהודי יודיע שהנייר הוא עילה לפרישה מהקואליציה, הוא יפיל את אבני הדומינו ויחולל זעזוע קואליציוני.
הסיכוי שזה יקרה אינו גבוה במיוחד. ערב שבת אחד, בקיץ 2003, פלט מכשיר הפקס בביתו של יו"ר המפד"ל דאז אפי איתם נייר עמדה אמריקני אחר, הלוא הוא "מפת הדרכים". 14 ההערות הישראליות למסמך הופיעו שם בכתב ידו המעוגל של דב וייסגלס, היועץ המדיני של ראש הממשלה אריאל שרון. הנייר האמריקני היה קשה, ההערות הישראליות מטושטשות. איתם והשר ליברמן (אז יו"ר האיחוד הלאומי) התלבטו יחד מה לעשות: לדאוג מהקביעות באנגלית או להירגע מההסתייגויות בעברית. הם ניסחו יחד את הכלל שמלווה מאז את הימין: "על דיבורים נגיב בדיבורים, על מעשים במעשים". ובעברית: פינוי הכיסאות בממשלה ייעשה רק במקרה של פינוי מתקרב – לא בגלל פיסת נייר.
סביר להניח שבנט יאמץ גם הוא את דוקטרינת הפקס הזו. בוועידת ׳מעורבים׳ לפני שבועיים הוא כבר הצהיר שעל העברת שטחים לשליטה פלשתינית הוא יגיב בפרישה, ומכלל ההן אפשר די בקלות לשמוע את הלאו.
הנחת העבודה בימין אומרת שיהיה מטופש לזעזע את הממשלה עכשיו, עוד לפני שנתניהו הכריע לאן פניו. זה לא אומר שאין שם דאגה. "מה עמדת האמריקנים?" הקשתה שוב ושוב סגנית השר ציפי חוטובלי בישיבת סיעת הליכוד. בפעם השלישית שהיא שאלה ונתניהו התחמק התערב סגן השר אופיר אקוניס, אדם מודאג בימים אלה. "האם גברתי לא צפתה בריאיון שהעניק מר קרי בטלוויזיה? הוא אמר שם שבהסדר הקבע לא יהיה אפילו חייל ישראלי אחד בשטחי המדינה הפלשתינית". "זה מה שהוא אומר?״ התערב שר המודיעין יובל שטייניץ המופתע. "מילא שאדוני השר לא צופה בטלוויזיה", עקץ אקוניס, "האם הוא לא מקבל את המידע בדיווחי המודיעין?״
הימין יוכל להתנחם בעוד הערכה אחת של אחמד טיבי, ולפיה בתקופה הקרובה אבו-מאזן, כרגיל, יעשה את העבודה לימין וישיב בשלילה למסמך קרי.
לפני כמה חודשים פגש נתניהו ידיד ותיק מיהודה ושומרון. "אתה לא סומך עליי בנושא המדיני?" נעלב נתניהו. המתיישב הבכיר השיב לו: "בנושא הביטחוני אני סומך עליך במאה אחוז, בנושא הכלכלי סומך באלף אחוז. אבל בנושא המדיני, אל תיעלב, אני סומך רק על אבו-מאזן".
המנהיג שהתעלם משאלות קשות
ה'חבצלות׳ – הלוא הן כתבות ההספד לאריאל שרון – חיכו בסבלנות, מוכנות, שמונה שנים. הן כבר מספרות בהרחבה על צליחת התעלה, על הדברת האינתיפאדה השנייה ועל פינוי גוש קטיף. מטבעו של המעמד, הן לא מתמקדות במורשת הפוליטית של שרון, שממשיכה לעצב את הפוליטיקה הישראלית גם שמונה שנים לאחר שהוא ירד מהבמה. אלה כמה מעקרונות היסוד שלה:
- מפלגות זה כלי. "הליכוד זה בית", הצהיר שרון מאות פעמים, בטרם העלה את הבולדוזרים גם על הבית הזה. הוא לא היה הראשון לפרוש ממפלגתו, אבל הוא שדרג את הפילוגים לממדים שלא נראו עד אז. בניגוד להיסטוריה המשוכתבת היטב, החלטתו לעזוב את הליכוד לא נבעה משיקולים אידיאולוגיים, כי היא נולדה אחרי שגוש קטיף כבר היה לעיי חרבות. "אין לנו שום תוכניות לנסיגות חד-צדדיות נוספות", הצהיר שרון במסיבת העיתונאים ביום פירוק הליכוד, ולא הקדיש אף משפט למצע. מפלגתו הייתה הביטוי של העדפת פולחן אישיות על פני מסגרות פוליטיות ותיקות. במובן הזה, שרון הוא לא רק האב המייסד של קדימה אלא גם של העצמאות, התנועה של לבני ובמידה מסוימת גם של יש עתיד.
- אל תתראיין. קשה לזכור את הימים האלה, אבל עד תקופת שרון ראשי ממשלה נהגו להתראיין. אהוד ברק הגיע פעם בשלהי כהונתו לתוכנית בוקר בטלוויזיה, ונתניהו עלה לשידור כמאזין בתוכנית "יש עם מי לדבר". התנזרות שרון מראיונות עיתונאיים הלכה לקיצוניות האחרת. במהלך כהונתו הוא כמעט ולא השיב על שאלות קשות, וכפה על התקשורת לשתות בצמא את המסרים המהונדסים היטב שהשמיע בפתח ישיבת ממשלה, בדיוני סיעה או בשיחות רקע לבביות עם עיתונאים מאולפים היטב. שרון היה ראש הממשלה הראשון שהעז להיעדר מעימותי בחירות. בהשראתו, אין עוד דמוקרטיה שאזרחיה מאפשרים למנהיגיה לשתוק כל כך כמו בישראל.
- אין חשיבות לעמדות. לאורך שנותיו בפוליטיקה, שרון לא החזיק אפילו בעמדה אחת שאותה הוא לא שינה. הוא בנה והרס, יישב ופינה, יזם משאל וצפצף על תוצאותיו, קרא לצדק חברתי ואישר תוכנית כלכלית אכזרית, הקסים אדמו"רים ואז הדהים בהשלכת החרדים לאופוזיציה – רק כדי להחזיר אותם אחרי שנה. בחושיו שרון הבין שהציבור הישראלי בוחר אישיות ולא מצע, מדינאי ולא מדיניות. הוא זה שביטל את הבחירות הישירות לראשות הממשלה, אבל היה היחיד שהבין שהן מעולם לא באמת בוטלו.
- אל תסביר. "אף פעם אל תסביר ואל תתנצל", יעץ פעם משה דיין לשרון – והאחרון הפנים. עד יומו האחרון בהכרה הוא לא הסביר למה יזם את פינוי גוש קטיף, תשעה חודשים אחרי שהתנפל בחמת זעם על תוכנית דומה של מפלגת העבודה. שתיקתו היא הסיבה המרכזית לכך שהביטוי "עומק העקירה כעומק החקירה" התנחל בתודעה.
- לכל אדם יש מחיר. תחת שרביטו של שרון הומצא תואר "המשנה לראש הממשלה", השר לתיאום חברתי, תיק הנגב והגליל ונבראו תשעה תפקידי סגני שר רק כדי לשחד חברי כנסת זוטרים בליכוד לתמוך בהתנתקות. כשנגמר המקום סביב שולחן הממשלה הורה שרון לנגרי הכנסת להקים שולחן קטן נוסף. אפשר להניח שעוד יחזרו להשתמש בו יום אחד. אפשר יהיה לקרוא לו על שמו – שולחן שרון.
