רב, פרופסור וגנרל צועדים אל בית המחוקקים. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, וההיסטוריה מלמדתשככה בדרך כלל זה גם נגמר. אבישי ברוורמן, שהודיע השבוע על פרישה מהפוליטיקה, הוא רק אחרון השמות שצנחו על הכנסת כמטאורים וכמו מטאור גם התרסקו במהירות שיא אל קרקע המציאות. המשותף לשלושת המקצועות האלה הוא העובדה שנושאיהם נהנים מקהל שבוי: חיילים חייבים לציית למפקד כדי לא להיכנס לכלא, סטודנטים חייבים לעמוד בדרישות המרצה כדי לא להיכשל במבחן ותלמידים מחויבים בכבוד רבם. ואז הם מגיעים לכנסת, ופתאום דין רמטכ"ל במיל' כדין סתיו שפיר.
בפוליטיקה אין קהל שבוי ואיש לא לוקח שבויים, והפיקוד ממנה והלאה. זו אגב הסיבה שעיתונאים נוטים להצליח בפוליטיקה: באולפן כמו גם במליאה, הם כבר מכוילים להגיע לקהלים רחבים ככל האפשר, אולי אפילו להתחנף קצת. רוב הרכש הצבאי, הרבני והאקדמי לא שורד את השינוי. עמוק אל תוך כהונתו כשר התחבורה, מופז עדיין לא הבין איך הילדון מאגף התקציבים והצעירונת ממשרד המשפטים מעזים מקצה השולחן לחלוק על דעתו. פרופ' רייכמן התפטר אחרי שבוע של כהונה, פרופ' ברזניץ התייאש כעבור שנה וחצי, הצמד בן-ששון ובן-ישראל עף מהכנסת אחרי קדנציה; הרב יעקב יוסף לא שרד אפילו במפלגה שהקים אביו, הרב דרוקמן לא רווה נחת במפד"ל וכמוהו גם הרב חנן פורת. תקצר היריעה מלפרט את כישלונותיהם של בכירי צה"ל בבית המחוקקים, רובם בז'קט גדול מדי ועניבה קשורה ברישול במקום מדי הב' הנוחים שאליהם התרגלו כל השנים. בשתי מילים? אפי איתם.
אפשר לתת בהם סימנים: הם מסתובבים בכנסת לבד, עם מבט שהוא שילוב של עלבון, שעמום ובוז קל. הם הגיעו מחוץ לפוליטיקה אבל חלקם נוקט שיטות שאפילו ישראל כץ מתרחק מהן. זו הסיבה שאלוף עמי אילון התמנה לשר בלי תיק שעה קלה אחרי שהגדיר את התפקיד "לא מוסרי"; שמופז זגזג וחזר, התפטר ונשאר; שמנחם בן-ששון צחור החולצה ורך הדיבור היה כלי שרת בשליחותו של אולמרט המושחת. בעולמות ההיררכיים המסודרים שמהם הגיעו הם כל כך בזים לפוליטיקה הכאוטית כמקצוע, שהם חושבים בטעות שהכול מותר. הם באים לתקן את האינסטלציה וקופצים ראש לביוב.
