אז מה קורה פה בעצם?
המשבר הקואליציוני החריף בממשלה הוא ניצחון הבטן על הראש: ההיגיון אומר שכל אחד ואחד מהשותפים בממשלה (וכן, זה כולל גם אותך, נפתלי בנט) ייפגע קשות מבחירות. הבוחרים יצעדו בחוסר חשק אל הקלפיות. מי שיטריח את עצמו להצביע יילך לכחלון, או לאופוזיציה, מי שלא – יילך לים. הבית היהודי אולי ירוויח כמה מנדטים אבל עשוי בסבירות גבוהה להיזרק לאופוזיציה. לבני תימחק, לפיד ייחתך בחצי. נתניהו יהיה במקרה הטוב ראש של ממשלה מסוכסכת לא פחות מזו הנוכחית, ובמקרה הגרוע ראש אופוזיציה. לכן הראש אומר להמשיך הלאה.
אבל הבטן, היא כואבת: נתניהו חושד בלפיד, שמתעב את בנט, שלא מדבר עם לבני, שחלוקה על ליברמן שבז לנתניהו, וחוזר חלילה. באווירת חוסר האמון הזה, כל שותף זורע עוד ועוד מוקשים: חוק הלאום, תקציב, רפורמת בריאות. מספיק שאחד מהם יתפוצץ כדי שהממשלה תתפרק לאלף חתיכות.
אבל הסיפור הוא עדיין נתניהו. בימים האחרונים יש מי שלוחשים על אוזנו הפחדות וקונספירציות. זאב אלקין מזהיר אותו שלפיד יפיל אותו יום אחרי אישור התקציב. אחרים משווקים לו כמה פטפוטי מזנון לא מחייבים כמזימת-על להחליפו עוד בכנסת הנוכחית. וכך, נתניהו צועד בדעה צלולה אל החלטה שאף אחד מקודמיו לא קיבל מעולם: לפזר כנסת שלוש שנים תמימות לפני המועד החוקי, וללכת לבחירות שבהם, איך אומר איווט, שום דבר טוב לא מאיים על הליכוד.
בשעות הקרובות שרים וח"כים ינסו לשכנע את נתניהו לתת עוד צ'אנס לממשלה החבוטה הזו. איך שזה נראה עכשיו, הקואליציה מזכירה את הבדיחה הפוליטית הישנה, על ההוא שנמצא על פי תהום, אבל בקרוב יצעד צעד גדול קדימה.
