אם יש מדד ללחץ בלשכת ראש הממשלה, הוא בדרך כלל המתקפות על יריביו באופוזיציה. כשהכל עובד כמו שצריך, ראש ממשלה אמור לנער את הביקורת ממתנגדיו כמו גרגר אבק טורדני מדש חליפתו. כשהוא משיב להם, הוא מצייר אותם כיריבים שווי ערך, משדרג אותם במילותיו. למה שיעשה זאת?
ובכן, לפי המדד הזה, נתניהו מודאג. ברביעי האחרון הוא טען שליברמן "מקשקש את עצמו לדעת"; בשבת קבע ש"בוז'י מבזה את תפקיד יו"ר האופוזיציה", ובשני, בקולו שלו, הגיב לטענת הרצוג שהוא ראש ממשלה עייף, ולעג להרגלי השינה של הרצוג בעיתות משבר.
הרצח בתל אביב, והמצוד הגרוטסקי וההיסטרי שבעקבותיו, הם נקודת ציון חשובה בגל הטרור הנוכחי. ירי בלב תל אביב, ויותר מזה: עשרות אלפים שחוששים לצאת מהבית במשך ימים, הם מסוג האירועים שנצרבים בתודעה. גם כך מימין טוענים שנתניהו מפנק את הרשימה המשותפת בסיכומים על תקציבי עתק ומשמאל מאשימים אותו בהיעדר כיוון. האם זה המשבר המשמעותי הראשון של ממשלת נתניהו הרביעית?
כדי לענות על השאלה הזו צריך להיזכר קודם בחידה הגדולה ביותר של הבחירות האחרונות היא "צוק איתן". הרי נתניהו התגאה עד אז בשקט הבטחוני הכמעט מוחלט שליווה את כהונתו. והנה, חצי שנה בלבד אחרי מבצע שהסתיים באכזבה רבתי מקהל בוחריו בדרום, הליכוד זכה לשיעורי תמיכה היסטוריים בערי הדרום.
מדוע זה קרה? הסבר אחד הוא שהישראלים מקבלים את ההידרדרות הביטחונית כגזירת גורל, לא כתוצאה של מדיניות ממשלתית. ההסבר השני הוא ש"צוק איתן" נתפס כאירוע חריג, קיצוני, כמעט חד פעמי, ולכן הודחק במהרה.
גל הטרור הנוכחי, שנמצא כעת בחודשו הרביעי, יכריע איזה מההסברים נכון. האם הציבור הישראלי יישאר עם נתניהו, או שהמסה המצטברת של התקפות סכינים ורובים תהפוך את נתניהו לשמיר של 1992 ותביא להפסדו בבחירות הקרובות. הליכוד אמנם מאבד חמישה מנדטים מכוחו לפי סקר מינה צמח מהשבוע שעבר, אבל הסקר החשוב ביותר הוא זה שעוד לא ראינו: באיזו מידה, אם בכלל, נשחק דימויו של נתניהו כמר ביטחון? כרסום עמוק במעמדו הזה, אם מתרחש בימים אלה בסקרים, הוא בשורה מטרידה לנתניהו יותר מכל חקירה פלילית או משבר קואליציוני.
בינתיים, הסקרים כולם מעידים שהציבור הולך דווקא ימינה. המנדטים שמאבד הליכוד עוברים לבנט וליברמן שמציעים פתרונות כוחניים יותר. המנדטים של המחנה הציוני עוברים לתנועת המרכז-ימין שמכונה "יש עתיד". ניסיון העבר מלמד שאחרי שבירה ימינה מגיעה לפעמים שבירה שמאלה. הרבה ערפל, אבל דבר אחד בטוח: כשהליכוד בירידה, הסיכוי להקדמת הבחירות יורד. כשהפיגועים נמשכים, נתניהו לא ייצא במהרה לעוד הרפתקה בקלפי.
אלא זוהר
כמה הסתייפויות מילוליות ליוו השבוע את חוק יום המנוחה השבועי של מיקי זוהר, חוק שאמור להביא לסגירת העסקים בשבת. מבחינת השרים החרדיים והדתיים זה היה כאב ראש לא מתוכנן תוצרת ח"כ חילוני צעיר מהליכוד, שהציב אותם שוב בעמדה הלא פופולרית של רודפי חילוניים ואדריכלי כפייה. אלה בדיוק החומרים שמהם יהיה עשוי המנדט ה-17 של לפיד והעשירי של ליברמן. ההצבעה עצמה נדחתה ברגע האחרון בהיעדר רוב, אחרי ש"כולנו", אם להשתמש בדימוי הולם, איימה לעשות שבת לעצמה.
אבל הסיפור איננו השבת אלא משהו אחר לגמרי, שמימי הרבה פחות. ברקע עומדת התמודדות על תפקיד יושב ראש הקואליציה שיתפנה בקרוב, כשצחי הנגבי יתמנה לשר התיירות. ההתמודדות בין יואב קיש, דוד ביטן ומיקי זוהר היא אמנם פנים-ליכודית, אבל בגלל רגישות התפקיד גם לשאר השותפות בממשלה יש השפעה לא מבוטלת על ההחלטה.
הצעת החוק של זוהר לא תעבור, כמובן; ספק אם תוצבע אי-פעם. אבל שלשום, אחרי שביטן וקיש יצאו נגדה בחמת זעם, היא שיפרה מאוד את סיכויי בחירתו של זוהר לתפקיד. יהדות התורה כבר מטילה וטו על מינויו של ביטן לתפקיד, וקיש סיכל את סיכויי עצמו עוד קודם, כשנעדר מההצבעה על חוק הגיוס. יותר משקידם מיקי זוהר את השבת, קידמה השבת את מיקי זוהר.
נתניהו במלחמה
לסרט ששידרה השבוע רשת PBS האמריקנית קראו "נתניהו במלחמה". כששומעים את בכירי הממשל שהתראיינו שם, ברור שהמלחמה הזו מתנהלת נגד ארצות הברית. סנדי ברגר המנוח מתוודה בפני המצלמות שהנשיא קלינטון, תחתיו שירת, הפעיל ב-1996 את כל כובד משקלו כדי שפרס יגבר על מועמד הליכוד הצעיר. הוא לא פירט במה מדובר, אבל הארכיון זוכר היטב: את ועידת שארם למאבק בטרור, את הודעת קלינטון שעל הישראלים "לבחור בשלום", ואת ההלם כשנתניהו נבחר לפנות בוקר.
כבר 3,500 יום מכהן נתניהו כראש ממשלת ישראל, ואפילו יום אחד מהם לא נהנה מנשיא רפובליקני בבית הלבן. יועצו של אובמה, דייויד אקסלרוד, מתוודה למעשה בסרט שהעוינות לנתניהו גרמה נזק בלתי הפיך לממשל. הוא מצביע על יוני 2009 כרגע המעצב של יחסי ארה"ב ישראל בתקופת אובמה. הנשיא האמריקני הטרי נשא נאום מכונן בקהיר, שבו ניסה להתפייס עם העולם הערבי. הוא הסביר להם שישראל קמה בזכות השואה. יועציו המליצו לו לרכך את המכה ולקפוץ בדרך הביתה לביקור בזק בישראל. אבל אובמה סירב. הטיסה שלא הייתה, בת 45 דקות, הפכה אותו לנשיא האמריקני הכי פחות פופולרי בדעת הקהל המקומית. שנה אחר כך, כשהבין שהשבר איננו רק עם ההנהגה אלא גם עם אזרחי ישראל, הוא העניק ראיון נדיר ליונית לוי בחדשות 2. אבל הציבור בארץ כבר לא רצה להקשיב.
בל"ד אלך
מאבטח ציוני למהדרין, מבחורינו הטובים, נשאר לשמור מבחוץ על החדר של סיעת בל"ד. שלושת הנציגים שבפנים הם מהדמויות השנואות ביותר בדעת הקהל הישראלית. חנין זועבי ובסל גטאס מהמשטים, ג'מאל זחאלקה ממופעי האימים בהר הבית, ורוחו של עזמי בשארה שורה מלמעלה.
סיעת בל"ד היא הגוף המבודד ביותר בכנסת. חבריה לא מתבדחים באולפני טלויזיה כמו אחמד טיבי, לא שותים קפה מאחורי המליאה עם שאר חברי הכנסת. כשזחאלקה גילה לפני כמה שבועות שסתיו שפיר לא אומרת לו שלום הוא אמר את האמת, אבל לא את כל האמת: רוב חברי הכנסת נוהגים באותה הדרך כלפיו. הכלל של צעקות במליאה והסתחבקות במזנון לא חל על בל"ד.
דווקא בגלל זה מפתיע לראות עד כמה הם חיים את המציאות הישראלית. חברי הכנסת דוברים עברית משובחת יותר מרוב הח"כים הערבים. יועצי הסיעה הם כולם צעירים מעודכנים, בקיאים בכל ספין ושולטים במפה התקשורתית. אם יום אחד היה נעלם כאן הסכסוך, הם יכלו לשמש בקלות בכוורת של שר האוצר או יושב ראש יש עתיד.
כתבים פוליטיים לא נוטים להתעניין במיוחד בבל"ד, בגלל שעמדותיה אינן משתנה אלא קבוע, ועוד קבוע קיצוני במיוחד. הסיקור התקשורתי של פעילויות חבריה נראה תמיד כמו שיתוף פעולה לא קדוש בין הצדדים: המראיין מקבל כותרת פרובוקטיבית על זועבי שתומכת בטרור, והיא מקבלת תמיכה בקרב קהל בוחריה. בבחירות לנשיאות בל"ד מעדיפה בדרך כלל להימנע, ואת טקס השבעתו של הנשיא הטרי להחרים.
אז למה בכל זאת דחוף להם להיפגש עם עיתונאים דוברי עברית? הסיבה המרכזית היא הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית אל מחוץ לחוק. כזכור, בל"ד נפסלת פעם אחר פעם על ידי ועדת הבחירות המרכזית, אבל בית המשפט העליון הופך את ההחלטה. החשש העיקרי של זחאלקה וחבריו הוא שממשלת הליכוד תבחר במסלול ראאד סלאח כדי למנוע מבל"ד את ההתמודדות לכנסת, בלי בג"ץ ובלי בצלם. ניסיתי להרגיע את חברי בל"ד, ולהסביר להם שזה לא יקרה כל כך מהר. הנוכחות של זועבי ושות' בכנסת הרי הניבה כל כך הרבה מנדטים לכל כך הרבה פוליטיקאים, מלפיד ועד מרזל. אין סיכוי שיוותרו במהרה על מכרה הזהב האלקטורלי.
(פורסם ב"מקור ראשון")
