שבעת השבועות הקרובים הם תקופת המתנה. רוב הזמן לא יעבור בחדרי המשא ומתן, אלא בציפייה דרוכה: להחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בענייני נתניהו; להתגמשות מפתיעה של אחד השחקנים; וגם ובעיקר מזרחה, בהמתנה לפורענויות בטחוניות שונות שמתרגשות לבוא לעולם. בני גנץ רמז עליהן בנאומו שלשום ונתניהו מדבר עליהן כל העת אבל כאשר פוליטיקאים מדברים, בדרך כלל לא מאמינים. כדאי להאמין, ולהיערך.
אבל עד אז, הכל תקוע. עוד לפני שהמנדט נחת שלשום בידיו של בני גנץ, משומש במצב טוב, עלתה בשיחות הלא רשמיות בין כחול לבן והליכוד האפשרות של שנת כהונה לנתניהו בראשות הממשלה. יתהה התוהה: אם מדובר ביציאה לנבצרות כפי שהציע הנשיא, איך שנה? התשובה היא שבליכוד רואים בנקודת היציאה לא את ההחלטה על הגשת כתב אישום (עניין של חודשיים-שלושה) ואפילו לא בהגשת כתב האישום (4-5 חודשים, בכפוף לבקשת חסינות) אלא בתחילתו של שלב ההוכחות, שהיא תחילת המשפט מבחינה עניינית. הנימוק, כמו שעלה במגעים בין הצדדים היה שהצורך בנבצרות קם כאשר ימיו של ראש ממשלה מתמלאים בדיונים משפטיים, לא לפני כן. גנץ מוכן לרעיון גם אם היה רוצה לראות את פרק הזמן מתקצר מעט, שלושת שותפיו לא מוכנים לשמוע.
בכחול לבן הציעו אפשרות אחרת: גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון למשך שנתיים, ונתניהו יושבע תחילה לשר הביטחון וממלא מקום רה"מ. כאשר יחל המשפט ייאלץ להיפרד מהתיק, אבל החוק יתוקן כך שכמו ראש ממשלה, גם ממלא מקומו יוכל לכהן עם סמכויות תחת כתב אישום.
למעט רוטציה, הכביש העוקף היחיד למניעת בחירות הוא ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. בכחול לבן המחלוקת הולכת ומחריפה: גנץ ויעלון מתנגדים, לפיד לא שולל ואפילו די תומך. ביש עתיד מיואשים מההדלפות של ח"כים בחוסן לישראל ותל"ם נגד האפשרות הזו. מתי הם ילמדו לעשות פוליטיקה, שאלו שם בייאוש. הרי ליברמן שעשה מקריירה משנאת הח"כים הערבים מסרב להמית את היוזמה במו פיו, ודווקא חברי כנסת בני יומם ממהרים להדליף שיתנגדו ובכך שומטים את השוט היחיד מול הליכוד.
השאלה הגדולה היא אם זה רק שוט, או אפשרות ממשית. כזכור, ממשלה בלי רוטציה עם הליכוד היא ממשלה שבה יש רוטציה עם לפיד. לכן, ל"יש עתיד" יש עניין מיוחד בקואליציה כזו, גם אם ימיה צפויים להיות קצרים מאוד. האם זה אפשרי? כן. האם זה סביר? לא במיוחד. הקמת קואליציה בקולות רשימה שרוב חבריה מגדפים את צה"ל היא מתכון לאסון אלקטורלי לליברמן וגנץ. יועצי לפיד טוענים שהשלטון שווה את הנזק, ושהציבור יחיה בשלום עם ממשלה כל עוד זו לא הושבעה בקולות בל"ד.
בהנחה שזה לא יקרה, כחול לבן יוצאת לדרך עם שתי דרישות: בלי בלוק ה-55 ובלי נתניהו ראשון. ההיגיון מלמד שהסכמה של הליכוד ולו לאחת מהן תוביל לממשלה: גנץ ראשון בממשלה עם רוב ימני-דתי, או גנץ שני בממשלת אחדות רזה, קואליציית 65 של שתי הסיעות הגדולות, בלי ליברמן. היצירתיים יותר מציעים חצי ויתור בכל אחת מהדרישות: למשל, כהונה של נתניהו לחודשים בודדים בתוספת ויתור על האיחוד הלאומי ועל יהדות התורה.
הרושם הוא שגם לגנץ עצמו לא כל כך דחוף לוותר על החרדים. למחרת הדיון המכריע במטה הבחירות שבו הסכים לקרוא לאחדות חילונית הוא סיפר לאנשיו שלא ישן כל הלילה מהייסורים. נדודי השינה משתלבים גם בצורך הפוליטי: לטווח הארוך, מי שרוצה להיות ראש ממשלה צריך לסלול גשרים אל המפלגות החרדיות, לא להטיל חרם. ובעברית פשוטה יותר: הדרך לשבור את הבלוק ההיסטורי של הימין עם החרדים היא דווקא לשמור עליו הפעם ולהכניס אותו, די שלם, תחת ראש ממשלה מכחול לבן.
הקפות שלישיות
בערב חג הסוכות, בדרך לאחד מבתי הכנסת של ירושלים, ניגש אליי חרדי לובש שטריימל. מסביבו פטפטו חמשה ילדים בלבוש אחיד ויידיש שוטפת. האיש התעניין בסיכויים לבחירות חדשות, תקוות המפלגות החרדיות. הוא הביע אופטימיות: הליכודניקים היו עייפים ואדישים, אבל בסיבוב הבא, טען, כשסכנת ממשלת השמאל ברורה הם ירוצו לקלפיות. הצבעתי על שני ילדיו הגדולים, אחרי גיל בר מצווה, ושאלתי אותו: אילו גילית שהם נעדרו מבית הכנסת בזמן תפילת נעילה של יום כיפור ובמקום זאת ישנו בבית, היית מתייחס בסלחנות לעייפות שלהם, או רואה בזה משבר חריף באמונה?
המחשבה על הקפות שלישיות, בחירות 2020, מעוררת צמרמורת בכל ישראלי בר דעת, חוץ משניים שלמרבה הצער הכל תלוי בהם: בנימין נתניהו ובני גנץ. נתניהו וסביבתו סבורים שבחירות הן התסריט הפחות גרוע. בניגוד לאמור לעיל, הם משוכנעים שאת הליכודניקים אפשר להעיר, אבל גם אם לא – ימצאו את עצמם באביב באותו מצב ואחרי עוד חצי שנת שלטון.
גנץ ואנשיו משוכנעים מנגד שהרוח נושבת במפרשיהם. הפסד בסיבוב א' שהפך לתיקו בסיבוב ב' יכול להיגמר בניצחון גדול בסיבוב ג'. על צווארו של נתניהו תלויות שלוש אבני ריחיים: העייפות, הברית החרדית-חרד"לית והאישום. מאז הסיבוב הקודם העייפות גברה, הברית התהדקה והאישום יהפוך מלכאורה לעובדת חיים. גנץ ונתניהו אולי יחלקו בדעת הקהל את אשמת ההליכה לעוד בחירות, אבל נתניהו לבדו יישא בנטל של כל דבר רע שקורה במדינה: למשל, נתוני המיתון הטריים.
בינתיים, דעת הקהל מבשרת רע לליכוד. הרי לזכותו של ראש הממשלה עמד נשק הסברתי רב עוצמה: נשיא המדינה, ודאי לא דמות פרו ביביסטית, הציע פשרה הגיונית. נתניהו אימץ, לפיד דחה, גנץ גמגם. ועדיין, על פי הסקרים האחרונים רוב הציבור רואה בראש הממשלה את האחראי לכישלון בהקמת קואליציה. אולי גם זו סיבה לכך שגנץ חושש מבחירות חדשות פחות משהוא חושש משותפיו.
השאיפות הגדולות של בנט
שנאות חדשות משכיחות את הישנות. בחסות התיעוב שבין נתניהו וליברמן, שש שנות איבה בלתי מנומסת בין נתניהו ובנט הפכו לרומן מלבלב, פרק ב'.
למקרא הפוסטים של נפתלי בנט בעד נתניהו עולה השאלה: האם זו אהבה או נישואי נוחות? אמנם יו"ר הימין החדש הקפיד להתנגח עם נתניהו בעיקר בנושאים פוליטיים, לא פליליים, אבל הטקסטים שלו מהחודש האחרון ביחס לתיקי האלפים לקוחים מהאגף היותר רדיקלי של המאבק בפרקליטות ובמשטרה. זה מסקרן במיוחד כשנזכרים שחלק מתיק 4000 עוסק בבקשות של נתניהו מאתר וואלה לפרסם מידע שיפגע בבנט ורעייתו.
הליכוד כבר שילם מחירים יקרים ביותר על האיחוד עם ישראל ביתנו ב-2013 והשיריונים הנדיבים לכולנו השנה בלי לקבל שום סחורה. למה שמיקי זוהר, למשל, יתנדב להידחק למקום ספק ריאלי עבור מתן כהנא ושני מנהיגיו?
בחירות חדשות הן בשורה איומה לרוב חברי הכנסת, אבל במיוחד לשקד ובנט. הם יעמדו בפני ברירה מרהיבה בין המשך השותפות המאוסה עם החרד"לים, טיסת התרסקות משותפת עם הימין החדש או פרישה.
על הרקע הזה צריך לקרוא את שינוי הכיוון של בנט. הוא שילם מחירים כבדים בשנים האחרונות על הקטטה הנמשכת עם נתניהו. בוחרי הליכוד, לא הכיפות הסרוגות, ראו בו גורם עוין. שקד, לעומת זאת, הקפידה לא להתבטא נגד נתניהו ושמרה על פופולריות גבוהה (ועקרה כמובן) בליכוד. עכשיו נראה שחל מהפך: בנט מסתער על הקהל הליכודי ושקד משקיעה מאמצים בציונות הדתית. אין לפסול את האפשרות שסיבוב שלישי יביא לפרידה הסופית ביניהם.
גם אם חבירה לליכוד לא תסתייע לפני הבחירות וגם אם נתניהו יפרוש אחריהן, קהל הבוחרים הליכודי הוא העתיד של הימין. אם לבנט יש שאיפות גדולה הוא יכול לשכוח מהן בלי מיליון המצביעים הנ"ל, והדרך לפייס אותם עוברת בתמיכה באיש שקיבל את קולם חמש פעמים בעשור האחרון.
הנחישות תנצח
זכות ההפגנה היא זכות נעלה בדמוקרטיה. לרוב, מי שעושה בה שימוש הוא המיעוט, זה שלא יושב בממשלה, לא מצליח להעביר חוקים בכנסת ומרגיש שדרכו היחידה להישמע בחדרים שבהם נופלות ההחלטות היא לכרוז מבחוץ במגפון, בתקווה שהחלונות אינם עבים מספיק. כולנו גדלנו על המיתוס שזכות הצעקה משפיעה יותר מזכות הדיבור.
בפועל, הפגנות אינן משנות דבר. עצרת הענק של השמאל אשתקד לא ביטלה את חוק הלאום והפגנות ההמונים ההיסטוריות של הימין לא עצרו את אוסלו בשנות התשעים ולא את ההתנתקות בשנות האלפיים. חסימות הכבישים לא הביאו אף הישג ליוצאי אתיופיה והמחאות בתל אביב לא בישרו על הישג ללהט"בים. ההפגנה היחידה בישראל שהביאה בכנפיה הישג ממשי ולא שחרור קיטור ותסכולים גרידא הייתה עצרת ה"400 אלף" אחרי הטבח בסברה ושתילה, שהובילה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, אבל זה היה לפני קרוב לארבעים שנה. התסכול ניכר במיוחד בגל הענק של המחאה החברתית שהסתיים בוועדה ומסמוס.
דור 2.0 של ההפגנות נשען על הנחה סמויה שאם האהבה לא תנצח, לפחות תנצח הנחישות: כאשר מחאה חורגת מעמידה מנומסת עם שלט אל אזורי חיוג פחות קונצנזוסיאליים – למשל: אלימות, למשל: הפגנות מול בית פקידי ציבור – אתה משלם בתמיכה ציבורית עבור תקווה לכופף את ידו של הרוב הישראלי או אחד ממוסדות המדינה.
ולכן, הדיל שמתגבש בפתח תקווה פשוט איננו משתלם לנתניהו. הוא לא יסגור אף תיק נגדו, ובאותו זמן רק יכרסם עוד בתמיכה הציבורית בליכוד. אף ישראלי עוד לא התמלא אהדה למתנחלי גוש קטיף בגלל צמיג בוער או לשמאל בגלל ששנת שכני היועמ"ש נדדה. כלים כאלה הם נשקו של מי שרואה עצמו מיעוט נרדף ומקווה לכופף את ידו של הממסד. הם אינם הולמים מחנה שרואה עצמו מחנה שלטון ותמיכה במי שעומד גם כעת בראש ממשלת ישראל.
גם אם ההפגנה השבועית החדשה בכיכר גורן היא צעד צודק, היא איננה צעד חכם. אם יש לקח מבחירות 2019 ב' הוא שקהל היעד של הסחורה הלעומתית הזו רחוק מלהוות את רוב הציבור בישראל. ניצחון הליכוד באפריל נשען על הסיסמא "ימין חזק מצליח" והתיקו הצולע בספטמבר – על חרמות והתנגחויות חסרות תועלת. הוא הופך את התמיכה בנתניהו לשרירית – אבל אנורקטית.
גם אחרי הבחירות ממשיך נתניהו בקמפיין שלא הביא לו את הסחורה המקווה. לא לחינם נמנעו נתניהו ותומכיו במשך שלוש שנים מהעמדת הפגנות קבועות מול עצרות השמאל בפתח תקווה, ואף עתרו נגד קיום העצרות. הציבור סולד מירידה לחייו של פקיד ציבור, ובצדק. מי שרואה עצמו נפגע מיחס משפטי לא הוגן חש רצון עז להציב ראי לחבורת השוליים שמיררה את חיי היועץ ואולי גם השפיעה עליו לא במודע. אבל הבעיה עם מראות היא שהן משקפות בדיוק את אותה דמות לא מחמיאה שמולן הועמדו. ראש ממשלת ישראל לא יכול וגם לא צריך להפוך לכוכב של מופעי פרינג'.
בשבוע שעבר שיתף נתניהו בפייסבוק מאמר של צבי סוכות בזכות ההשתתפות בהפגנה. סוכות הוא מבכירי עוצמה יהודית הכהניסטית, וספק אם חלם אי פעם שראש ממשלת ישראל יצטט אותו ברבים. עם כל הפיתוי המוצדק למחות על התנהלות משפטית רצופת פגמים ויוהרה – לא זו הדרך.
