ניחוח מטריד של נקניקיות ליווה את בחירות 2003. הבחירות במרכז הליכוד, על עסקניו ומאכעריו, הציגו באור בעייתי את מפלגת השלטון בראשות אריאל שרון שנאבקה במפלגת העבודה של עמרם מצנע. מהבוקר שאחרי הפריימריז ב-28 בנובמבר ועד הבחירות ב-28 בינואר לא היה נושא אחר בחדשות חוץ מפרשות השחיתות בליכוד.
בהתחלה זו הייתה נעמי בלומנטל, שאירחה על חשבונה חברי ליכוד במלון שהיה אז חדש ויוקרתי, סיטי טאוור. סגנית השר שתקה בחקירה, ושרון המודאג נאלץ לפטרה. רגע אחר כך התברר שגם בנו שלו, מועמד טרי לכנסת, חשוד בדיווח שקר למבקר המדינה. פרשה רדפה פרשה: ענבל גבריאלי, מלצרית אלמונית בת 27 ובת למשפחת בעלי קזינו, נבחרה לכנסת תחת ענן חשדות ודילים. העבריין מוסא אלפרון נבחר לחבר במרכז הליכוד. הליכוד קרס ל-28 מנדטים בלבד, העבודה עלתה ל-22, ושלטון הימין נראה בסכנה.
שיא השיאים הגיע 16 יום בלבד לפני הבחירות, כשעיתון 'הארץ' חשף חקירה סודית נגד ראש הממשלה עצמו על קבלת שוחד במיליונים מסיריל קרן, חקירה שהיועץ המשפטי לממשלה מעכב ומטייח. שרון כינס מסיבת עיתונאים נזעמת שבה האשים את התקשורת ברדיפה סדרתית של הליכוד. השידור הופסק בהוראת יו"ר ועדת הבחירות. "השתגעתם לגמרי?" היו המילים האחרונות שהשמיע ראש הממשלה לפני שירד עליו השאלטר.
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. נישא על תחושות הרדיפה הימניות, זכה הליכוד להישג נדיר של 38 מנדטים. חלק ממצביעיו הנלהבים שראו במדליפה ליאורה גלאט-ברקוביץ' עוכרת ישראל הפכו למעריציה כעבור שנה בלבד, כששרון הנחקר התנתק.
איך ההיסטוריה חוזרת: פרשות הבקבוקים השונות שאמורות היו לפגוע קשות בנתניהו לא נותנות בינתיים את אותותיהן בסקרים, אולי להפך: החמיצות והעייפות בימין כלפי ראש הממשלה נשכחה לאור המתקפה התקשורתית הקטלנית נגדו. מתחילת מערכת הבחירות הליכוד מתחזק בקצב של מנדט לשבועיים, על חשבון ליברמן, כחלון ובנט. קמפיינרים ותיקים אומרים שאווירת השנאה ולהט הקרב, מימין ומשמאל, מגיעות לרמות של 1996 ו-1999, תופעה מרשימה במיוחד לאור העובדה שכל המתחרים בבחירות ישבו עד לא מזמן זה בממשלתו של זה, זה עם מדיניותו של זה.
בכל מערכת בחירות, ובמיוחד בזו הנוכחית, כל חרב יכולה להפוך לחרב פיפיות. יספר על כך נפתלי בנט, שעדיין מלקק את פצעי המהלך המנצח שלו, שריון לאלי אוחנה; בעוד ארבעה שבועות עשוי גם נתניהו עצמו לגלות שנאום מול קונגרס עוין וריק למחצה היה גול עצמי.
פרגון מטריד
האם המחנה הציוני הוא שחזור של 1996, מהצד של פרס? קשה לתאר במילים את עוצמת הביזיון במסע הבחירות של הרצוג ולבני. כל התוצרים שהם הצליחו לנפק עד עתה הם סרטונים עבשים, מתבכיינים, מול מסע פרסום ליכודניקי שהולך ומתחדד; מטה הבחירות המשותף מצליח לנפק בעיקר ג'ובים למקורביו של שמעון בטאט, ממקורבי הרצוג, ואוסף עצות מזיקות מנפתלי שפיצר, בעלה של. המחנה הציוני משחק לפי הכללים שקובעים לו הבית היהודי, וניסה גם השבוע להוכיח שאין לו אחות פוסט-ציונית. אפילו חשיפת המצע הכלכלי חשפה את חילוקי הדעות התהומיים בין טרכטנברג ולבני הניאו-ליברלים להרצוג, יחימוביץ' ושמולי הסוציאל-דמוקרטים.
מסע הבחירות של הצמד נהנה עד עכשיו מיחסי ציבור חיוביים ושקט תעשייתי באגפים. לא בטוח שזה יימשך עוד זמן רב. מרצ הקטנה חושפת שיניים כדי להישאר מעל אחוז החסימה, ולפיד כבר שחרר כמה התבטאויות ארסיות נגד העבודה.
אפשר להניח שהדבר המטריד ביותר את הרצוג הוא הפרגון, התמיכה והאהדה משלי יחימוביץ'. הרצוג משופשף מספיק כדי לדעת שאלה אינם גילויי סימפטיה כלפיו, אלא איסוף סימפטיה לקראת קרב ההדחה שצפוי לו אם חלילה לא ינצח בבחירות. קודמתו בתפקיד כבר הצהירה בגלוי על כוונתה לחזור להנהגה, והיא בונה על פריימריז בשנה הבאה. מפלגת העבודה הייתה עד לא מזמן אלופת המזרח התיכון בעריפת ראשים.
מיהו כחלוני?
ככל שמערכת הבחירות המוזרה והמרתקת הזו מתקרבת לסיום, מתחדדת השאלה: אילו בחירות אלה בדיוק? מה הדינמיקה שלהן? האם זהו שחזור של 1992, שבו ראש ממשלה ימני נופל על רקע אזלת יד ביטחונית ופרשות שחיתות? אולי שידור חוזר של 2009, מרוץ דו-ראשי עם דרמה מספרית לכאורה, אבל כזה שנגמר בקואליציה ימנית אצל הנשיא? שמא 1999, על עמותותיה ומהפכיה? ואולי בכלל 1981, מערכת בחירות שהחלה בליכוד מוכה ועבודה באופוזיציה ונגמרה בתוצאה מדהימה, גבוהה מאוד, לשתי המפלגות, ששתו את שאר מפלגות המרכז?
ועוד שאלה: מי את, מפלגת 'כולנו' של משה כחלון? 'יש עתיד' של 2013, כזו שאיש לא ראה בסקרים אבל המריאה ברגע האחרון, או אולי גרסה עדכנית של מפלגת המרכז 1999? שר פופולרי בליכוד (מרדכי) פורש מנתניהו בטריקת דלת ומקים תנועה מפה ומשם, כולל גנרל תכול עיניים ולא צייתן במקום השני (ליפקין-שחק) ובסופו של דבר, בהעדר ארגון, כסף ודבק מתרסק לשישה מנדטים?
הנה משחק: נאמר שיועץ סקרים אמריקני נוחת השבוע בישראל. הוא היה שומע שהנושא החשוב ביותר לישראלים הוא הכלכלי-חברתי; שהאיש המתאים ביותר בעיני רוב מכריע של הישראלים לטיפול בנושא הוא משה כחלון; ושלקינוח, כחלון הוא גם הפוליטיקאי האהוב ביותר. 20–25 מנדטים לפחות, הוא בטח היה מנבא למפלגה.
הפער בין נתוני הפתיחה של כחלון לבין ביצועיו בסקרים הוא עצום ומרתק. די ברור שמפלגתו בינונית בארגון, חלשה בקבלת החלטות וקצרה מאוד בכסף. לא מעט יועצים מסתובבים במטה 'כולנו', חלקם אנשי שמאל שרואים במפלגה אמצעי להפלת נתניהו, אחרים ליכודניקים, מעריצים שרופים של שר התקשורת לשעבר. השילוב נראה כמו ממוצע אריתמטי והתוצאות בהתאם. מושתלים של מפלגות יריבות מעבירים תמונות של קרחות גדולות בכינוסים שלו, כמו למשל השבוע בכנס ברחובות.
השבוע שכר כחלון את שירותיו של הרוטוויילר ליאור חורב; בלי לנשוך את לפיד ונתניהו הוא יתקשה מאוד להגיע לתוצאה דו-ספרתית. היו בסביבתו מי שיעצו לו עד הרגע האחרון לקפוץ על ההצעה הנדיבה של נתניהו לשר אוצר ושבעה שריונים ולחזור הביתה לליכוד. היום שאחרי הבחירות עדיין מזמן לכחלון אפשרות סבירה להיות לשון מאזניים גם עם מספר נמוך יחסית של מנדטים, אבל לא כדאי לו לסמוך רק על המתמטיקה.
ערביי המשולש ברמודה
שתי הדרמות הגדולות של הבחירות הקרובות מתחבאות במקומות סמויים מן העין עבור רוב הסוקרים, הפוליטיקאים והכתבים: דרמה אחת אצל הרוסים, דרמה אחת אצל הערבים.
בפעמיים היחידות שבהן מפלגת העבודה חוללה מהפך בדור האחרון, היא עשתה זאת בעזרת קולות העולים: רבין עשה זאת ב-1992, רגע אחרי העלייה הגדולה, וברק עשה זאת ב-1999. מאז, 18 המנדטים של העולים רשומים בטאבו על שם הימין, וביתר פירוט – על שמו של אביגדור ליברמן. סקרי העומק מגלים עכשיו פיזור הצבעה שכמוהו לא היה: מבנט, דרך מנה יפה של קולות אצל נתניהו ועד כחלון ולפיד, בואכה המחנה הציוני. ההיטמעות, ולא החקירות, היא הסיבה לירידתה של ישראל ביתנו. בנט משקיע מאמצים ניכרים במגזר הרוסי, וכך גם לפיד והרצוג. האם שניים-שלושה המנדטים שהצביעו 'יש עתיד' יכולים להשלים את חציית הכביש אל השמאל? קשיי הדגימה הניכרים לא מאפשרים בינתיים תשובה מהימנה.
משולש ברמודה משמעותי יותר הוא המגזר הערבי. בדיקה משעשעת גילתה השבוע שכל סקר שפורסם בישראל בחודש האחרון ניבא 12 מנדטים לרשימה המשותפת; זה לא תיאום מופלא, אלא העדר מוחלט של דגימה במגזר הערבי. מה שהיה סביר בבחירות עבר, יכול להתהפך על ראשה של המערכת הפוליטית על רקע האיחוד הגדול. בבחירות הקודמות, הרשימות הערביות הביאו למעשה 12 מנדטים, אבל איבדו את האחרון בגלל מחסור של אלף קולות. לכן, 12 מושבים הם כנראה הרצפה. אם שיעור ההצבעה יעלה בעשרה אחוזים, הרשימה הערבית יכולה להגיע ל-14 מנדטים, השפעה דרמטית על מפת הכנסת, והתכווצות בלתי נמנעת ברשימות הציוניות. יש גם אפשרות הפוכה, אגב, שעליה הצביע איש 'הארץ' עודה בשאראת: רשימה משותפת תקשה על הלאומנים להצביע לקומוניסטים ועל החילונים להצביע לדתיים, והכוח לא יגדל, אולי אפילו יתכווץ. מי צודק? אל תחפשו את האמת בסקרים.
