האמריקנים מכירים היטב את הביטוי "הפתעת אוקטובר": אירוע דרמטי, בלתי צפוי, שמטלטל את מערכות הבחירות. בחירות לא צפויות בישראל בסתיו הקרוב, אבל למרות זאת, ואולי בעצם בגלל, עולה השאלה: האם הרצוג ונתניהו מתכננים לנו הפתעת אוקטובר בדמות ממשלת אחדות?
טוב, לא בדיוק ממשלת אחדות. העיסקה המדוברת עכשיו היא אפילו לא העכבר שנאכל על ידי החתול כדי להשפיע מבפנים, כמו בבדיחה הישנה. מדובר על שליש עכבר, במקרה הטוב. לפני מאה יום התפוצץ המו"מ בין הרצוג ונתניהו. יו"ר המחנה הציוני נשבע אז שזהו. זה נגמר, והפעם לתמיד. אבל בפועל, מאז ועד עצם היום הזה המגעים בינו ובין ראש הממשלה לא פסקו לרגע גם אם טרם הבשילו.
רבים תוהים למה עכשיו, בשיא החום והפגרה, השניים האלה עוד טורחים להיפגש. הרי כניסה לממשלה, אם תהיה, תתבצע רק עם פתיחת המושב, באוקטובר. התשובה היא שהרצוג הפנים בשבועות האחרונים עובדה פשוטה שכולם חוץ ממנו הכירו בה זה מכבר: השנה הקרובה היא האחרונה בהחלט שלו כיושב ראש מפלגת העבודה. גם הקרובים ביועציו כבר הבהירו לו שתם הטקס: ראשו יותז בפריימריז הקרובים להנהגת המפלגה. לא תהיה לו הזדמנות נוספת להיות שר. אם יחכה עם המו"מ לאוקטובר זה כבר יקרה רגע לפני הבחירות למזכ"לות, לועידה ולמי יודע אילו עוד גופים במפלגה הזו, שכורעת תחת עומס מוסדותיה. מה שאפשר לעשות בקושי עכשיו, אי אפשר יהיה לעשות אחר כך.
הסיבה השניה היא שבאופן אבסורדי התמיכה בכניסה לממשלה בקרב בכירי העבודה עולה ככל שההצעה של נתניהו מתכווצת. עכשיו, בלי תיק הביטחון ברוטציה ובלי תיק הכלכלה, יש יותר ח"כים שמבהירים להרצוג בשקט שיתייצבו לצידו. אצל חלקם זה נובע מההבנה המייאשת שיותר גרוע משמונה מנדטים בסקרים כבר לא יכול להיות. אצל אחרים מיאוס יסודי יותר מהאגף הרדיקלי של המפלגה. המאסנו את עצמנו על הציבור, אמר אחד הח"כים שהתנגד באביב לכניסה לממשלה אבל עכשיו תומך. נהיינו אויבי המגזר העסקי, אופוזיציה תמידית. אולי הגיע הזמן להיפרד מחלק מחברינו.
מהיכרותנו את הקליינט נתניהו, הפרידה הזו היא הסיפור האטרקטיבי באמת מבחינתו. הרי כניסת כל המחנה הציוני לממשלה, או למצער כל העבודה, היא אירוע בלתי משתלם מבחינתו: בשביל מה לקחת תיקים מכל השותפות הקואליציוניות ולשנמך שניים שלושה ליכודניקים אם ממילא בתוך שמונה-תשעה חודשים שר החוץ הרצוג יודח ויו"ר העבודה החדש יוביל את מפלגתו מחוץ לממשלה? הזעזוע הזה לא רק שלא יאריך את חיי הממשלה אלא יקצר אותם.
אלא אם מדובר בצירוף של שמונה חברי כנסת, במתכונת העצמאות. 4-5 תיקים, ועוד סגנות שר וראשות ועדה יבטיחו נאמנות מוחלטת לשלוש שנים קדימה. בסיוע השמינייה הזו נתניהו גם ישקם עיקרון קואליציוני ותיק שלו לשימור קואליציות: לדאוג שהן תהיינה גדולות מספיק כך שאף שותפה לא תוכל בעזיבתה לפרק את הממשלה. צירוף ליברמן פתר את בעיות האורן חזנים, אבל אנחנו עדיין במרחק שותף עצבני אחד מבחירות. הכנסת הרצוג תעניק לממשלה לא רק איכות חיים אלא גם תוחלת חיים. צריך גם להודות שאמירותיו של הרצוג על חוסר התוחלת בפתרון שתי המדינות, כמו גם הפער המתרחב בין אגף איתן ברושי ואגף סתיו שפיר, מעניקים לפילוג הזה חצי צידוק אידיאולוגי. לבטח יותר מזה שהיה להקמת העצמאות.
אם כל זה כל כך הגיוני, איך זה עוד לא קורה? האפשרות הראשונה, הסאטירית משהו, היא להאמין להרצוג שחילוקי דעות מהותיים מונעים את כינון הממשלה. שתי האפשרויות היותר סבירות הן שהרצוג טרם מצא שבעה פורשים, או לחלופין – שהוא עדיין לא מעז לחפש.
שתי הערות אחרונות בהחלט על תדרוכי הקיץ של נתניהו
- התקשורת, במיוחד התקשורת הפוליטית, נעה על הציר בין סאדיזם למאזוכיזם: היא מתעללת במי שמתמסר אליה, ומתמסרת למי שמתעלל בה. ככל שפוליטיקאי מתראיין יותר, ערכו יירד בעיני מראייניו, ולהפך. נתניהו הקצין זאת: רוב עיתונאי ישראל פוגש אותו עכשיו אחרי שנים של מידור ונתק. לאחר שעקף אותם מלמטה בפייסבוק, מלמעלה בנאומים ומאחור במסרונים לציבור, הוא מזמן אותם להגיש להם כתב כניעה, ועוד אוף-דה-רקורד. כעבור ארבע, חמש שעות הם נפלטים משערי משרד ראש הממשלה, הלומים מאור השמש וחצי מאוהבים.
- במשך שנים היה נתניהו מר טלוויזיה הישראלי. אמרו שהוא עצי ומנוכר בשיחות פנים אל פנים, אבל כשנדלקות המצלמות יד נעלמה מפזרת עליו אבק כוכבים. את הטלויזיה נתניהו זנח מאז בחירות 2015. יועצי התדמית נעלמו ואותם החליפו במעגל הפנימי יועצי פייסבוק בעברית ובאנגלית שהפכו אותו לאימפריית רשתות חברתיות בממדים עולמיים. דוברו לתקשורת הזרה, דייויד קיז, בדרך המהירה להפוך למקורב שביועציו, בזכות מיומנותו בפייסבוק. עכשיו, במקום משפטים קצרים של עשר שניות מגיעות שיחות תדרוך של שעות, שמולידות מאמרי הערכה גם מגדולי אויביו בתקשורת. האם הטלוויזיה מתבררת בדיעבד כמדיום החלש ביותר של מר טלויזיה?
אחרי מות
פואד מת השבוע, אבל הקריירה הפוליטית שלו מתה ב-17 בינואר 2011. באותו בוקר מר ונמהר שבו פירק אהוד ברק את מפלגת העבודה, נאלץ בנימין בן אליעזר לעזוב, הפעם לתמיד, את ממשלת ישראל. כמו כל שכיר במשק שעלה על הטריק, גם זו הייתה התפטרות בדין פיטורים. ככל שזה היה תלוי בו הוא היה נשאר לנצח בממשלת הליכוד. שבועיים בלבד אחר כך אושפז בשל סיבוך בריאות וכמעט מת.
הנה הנתון החשוב באמת: מ-1999 ועד 2011 החזיקה העבודה בשלטון שנתיים בלבד, אבל למעט שנתיים, פואד כיהן לאורך כל אותה תקופה כשר. הוא שירת תחת ממשלות ליכוד וקדימה ושוב ליכוד. אלה היו שנות חיסולה של העבודה כאלטרנטיבה שלטונית, השנים שבהן נמחצה בין ארגזי המתפקדים ומעטפות המזומנים. בהקשר הפוליטי, הפואדיזם הוא ניתוק הקשר בין השלטון לשררה: ההבנה שאפשר בלי קולות אבל עם וולבו, לא לקבל מנדט מהעם אלא תיק מהקואליציה. הליכוד מעולם לא הצטרף לממשלה שלא עמד בראשה, העבודה תמיד שקלה להצטרף, והתוצאות ידועות. כשויתרה על השלטון לארבע שנים זכתה לאמונם של 800,000 מצביעים. רובם בורח מאז, כשמסתבר כמה אפשר להוציא את העבודה מהממשלה אבל לא את תאווות השלטון מהעבודה. יצחק הרצוג סיפר השבוע בלוייתו של בן אליעזר שבשנה האחרונה נהג לפקוד את ביתו של פואד אחת לחודש ולשמוע את עצותיו הנבונות. ככל הידוע, בן אליעזר עודד את הרצוג במאמציו החוזרים ונשנים להצטרף לממשלת נתניהו.
