בתשעה באפריל בעשר בערב תסתיים המערכה על ליבם של 6,343,564 בוחרים, ותחל המערכה על ליבו של בוחר אחד, ירושלמי: ראובן ריבלין. יותר משמוטרד נתניהו מבני גנץ הוא מוטרד מאביחי מנדלבליט, ויותר משהוא מוטרד משניהם שנתו נודדת מכבוד הנשיא. הוא מודע עד כאב לעובדה שפרק הזמן הרגיש ביותר, המסוכן ביותר עבורו, הוא שמונת הימים שבין הבחירות לבין הטלת הרכבת הממשלה, במיוחד כשיגיע לשם עם טיוטת כתב אישום.
חוק סער, שהוא בעצם חוק ריבלין, נגנז ברגע שהכנסת התפזרה, ולכן ה"לקונה" לא תוקנה: שום סעיף בחוק יסוד הממשלה איננו מונע מנשיא המדינה להתעלם באלגנטיות מהמלצתם של 61 חברי כנסת ולהטיל את ההרכבה על חבר כנסת אחר שאיננו נתניהו. עד לתחילת המהומה הנשיא לא סבר שיש לו בכלל שיקול דעת במקרה כזה, אבל הוא שמע את נורית קורן, דוד ביטן וחבריהם מסבירים שכן – והשתכנע עמוקות מטיעוניהם הקונסטיטוציוניים.
השאלה העקרונית קשה: האם כתב אישום מתגבש נכנס למסכת השיקולים של נשיא המדינה בבואו להחליט מי יהיה ראש ממשלת ישראל? כל תשובה לשאלה הזו תהיה אכזרית. על אוזן נשיאותית אחת לוחשים שכהונה תחת כתב אישום תהרוס את מוסד ראש הממשלה. על האוזן השנייה לוחשים אחרים שצפצוף על כל התקדימים, והענקת הרכבת הממשלה למועמד שלא קיבל את רוב ההמלצות, יהרסו עד היסוד את מוסד הנשיאות.
יש קולות שקוראים לריבלין לשמש כאפוטרופוס, או מורשה חתימה, של רצון העם, ולא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, גם אם יקבל 40 מנדטים. ריבלין עצמו אמר לפני כשנה ש"בעבר פוליטיקאים בכירים (הכוונה לבנימין נתניהו שקרא לאולמרט להתפטר, ע"ס) אמרו את דעתם לגבי כתב אישום ודעתי הושפעה מהם". אבל מכאן ועד לפעולה כה דרמטית מול פני האומה המרחק רב, אולי בלתי צליח. בכל מקרה, לא סביר שריבלין יכבול את עצמו ערב הבחירות בהתחייבות פומבית כיצד ינהג. לא נראה שיסבול במיוחד מנדודי השינה של נתניהו ב-79 הלילות שנותרו עד להכרעה.
בכל זאת, נראה בלתי סביר שנתניהו יזכה בבחירות והנשיא ריבלין יטיל את הרכבת הממשלה על מועמד אחר. ראשית, כי אם רוב הח"כים ימליצו על נתניהו זה יהיה ביטוי של רצונו הטרי של הבוחר, ואם זה מה שהבוחר ירצה זה גם מה שהוא יקבל. שנית, כי אם – וזה אם גדול – הליכוד יזכה בניצחון סוחף, לא סביר שיימצא חבר ליכוד אחר שיסכים לקבל על עצמו את המועמדות. לפני שנה וחצי השתעשעה שרת המשפטים איילת שקד ברעיון לבחון ויתור על נוהג הסניוריטי, ולמנות לנשיא העליון שופט אחר ולא את אסתר חיות. עד מהרה הבהירו יתר 14 שופטי בג"צ שלא יסכימו לכהן בתפקיד. בנסיבות דומות אך לא זהות, נתניהו הוא החיות של מפלגת השלטון.
ויש עוד אפשרות אחת, מסוכנת ואולי רחוקה אבל הגיונית למדי כשחושבים עליה לעומק. נתחיל מהסוף: לו הייתי נשיא המדינה, הייתי שוקל ברצינות להציע עסקה של חנינה תמורת פרישה. בקיץ 1986 העניק נשיא המדינה, חיים הרצוג, חנינה מרעישה לראש השב"כ ובכירים בארגונו, בפרשת קו 300. זו הייתה החלטה חסרת תקדים, על גבול החוקיות, שכן אז עוד לא הייתה הרשעה, אפילו לא משפט, בקושי חקירה. הרצוג, האיש ששם את המ' בממלכתיות, החליט לקדם את המהלך לאחר שהשתכנע שחקירה פלילית בפרשת הריגת המחבלים וטפילת עלילת דם על קצין צבא בכיר, תביא להרס שירות הביטחון הכללי. בג"צ אישר את החנינה בהחלטה דרמטית, על חודו של קול. החנון המרכזי, ראש השב"כ אברהם שלום, הדגיש שהוא "איננו פושע, ולא זקוק לחנינה", היועמ"ש השיב שבקשת החנינה היא הודאה באשמה, והוויכוח הועבר אחר כבוד מהעיתונים לקבורה ממלכתית בספרי האזרחות.
הנה שאלה בחשבון: האם 4000 שווה 300? שתי הפרשות שונות מאוד בפרטיהן – נתניהו לא הרג, חלילה, אבל מצד שני גם לא ביצע את העבירות המיוחסות לו בשירות המדינה. כל המעורבים ייעלבו עמוקות מההשוואה, אבל הצד השווה בהן הוא התרת הקשר הגורדי באבחת החלטה נשיאותית אחת. הקשר הגורדי הוא תיק עמוס חשדות אבל מורכב לניהול בבית משפט ("גבולי ומסוכן מאוד", הוגדר השבוע בידי בכיר הפרקליטות לשעבר אורי קורב), שמתנהל נגד דמות פופולרית מאוד, שמסתכנת מצידה במאסר ומשפטה יעלה את הטמפרטורה בחברה הישראלית לאזורים מסוכנים.
עסקה כוללת, שתביא מחד לפרישת נתניהו ומאידך לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, תחסוך לכל הצדדים את הצורך לראות אם התממשה תחזיתו של דודי אמסלם למיליונים ברחובות במקרה של הרשעה, ואם התממשה תחזית מקורבי מנדלבליט שזיכוי יהיה חורבן מערכת שלטון החוק. המועד להציע עסקה כזו הוא מתישהו בשנה הקרובה, אחרי הבחירות ולפני השימוע. נתניהו מתבצר בסירובו המוחלט לכל עסקה, ועד עתה, ככל הידוע, תסריט כזה לא נדון כלל בינו, בין הנשיא ובין היועמ"ש. שני הראשונים נמנעים מלפגוש זה את זה יותר ממה שהם מוכרחים. קשה להאמין עד כמה הם לא מאמינים אחד לשני.
איחוד היברידי
בין פוסט לסטורי, נתניהו מוצא לעצמו זמן לתהות מדוע, בעצם, גנץ ולפיד לא מתאחדים כבר. לו היה מוצא עצמו במצב מפוצל דומה הוא כבר היה מסדר את זה מזמן, נטען השבוע שאמר. בתגובות הליכוד מודגש שוב ושוב שגנץ ולפיד יתאחדו בסוף, ואיכשהו – נשמע שם שעבור המפלגה זה לא איום, זו הבטחה. האינטרס של נתניהו הוא מירוץ ראש בראש שישאב אליו כמה שיותר קולות ימין. מי יודע, אולי יציע בקרוב את שירותי התיווך שלו.
בינתיים עוסקים אחרים בניסיון להרכיב רשימה כזו. קמפיין שילוט יקר מאיץ בכל הגורמים המעורבים לאחד כוחות; למשל, האלוף במילואים משה קפלינסקי מפעיל את כושר שכנועו בנושא על לפיד וגנץ, שמוכנים למהלך בשמחה, בתנאי כמובן שהם בראש. המלכוד מוכר לעייפה: רוב המעורבים אינם מאמינים בסתר ליבם באפשרות לבצע מהפך בבחירות האלה, ולכן הם נערכים לקמפיין 2020, או 2021. בנסיבות כאלה אין ללפיד סיבה לוותר על המקום הראשון במפלגה מאורגנת ומחושלת כמו יש עתיד לטובת מקום שני ברשימה חד-פעמית; ולגנץ אין סיבה לוותר על ריצה לראשות הממשלה כשהמירוץ האמיתי טרם החל.
אחד הניסיונות להכניס את כל השוורים העקשניים תחת יצול אחד הוא להציע שהרשימה המאוחדת לא תהיה קונסטרוקציה חד פעמית, אלא השלד של מפלגת מרכז-שמאל חדשה לחלוטין, דמוקרטית. לפי היוזמה, אחרי הבחירות תיפתח התפקדות למפלגה החדשה, ומועמדה בבחירות הבאות ייבחר בפריימריז פתוחים. לפיד יוכל לסמוך על מערך השטח שלו, גנץ על הפופולריות והניסיון הביטחוני, וכל שאר המפלגות ייבלעו פנימה או פשוט ייעלמו. לא ישראל אחת של ברק, אלא ישראל שתיים, או שתיים נקודה אפס.
צרור הערות
כחלון: מפלגת כולנו התאוששה מעט השבוע מארבעת המנדטים הרעועים בסקרי השבוע שעבר. שר האוצר מתעקש שירוץ לבד, עד הסוף. כבר ארבע שנים הוא משנן לכולם שעדיף להיות עצמאי במפלגה קטנה מאשר שכיר במפלגה גדולה. המסר הוטמע בכישרון כזה, שיעלון, לוי-אבוקסיס, לבני, בנט, שקד וגנץ השתכנעו. אבל מה יקרה אם כחלון, או לוי-אבוקסיס, ימצאו את עצמם ערב סגירת הרשימות מפרפרים סביב אחוז החסימה? האם ייקחו את הסיכון? זו הסיבה שבליכוד עדיין לא נטרקה סופית הדלת על איחוד עם כולנו, ושלוי-אבוקסיס עדיין שומרת על אש בינונית את השיחות עם בני גנץ. טוב להיות עצמאי מאשר שכיר, אבל עדיף להיות שכיר מאשר מובטל.
גבאי: האקט הברוטלי של גירוש הגברת בשידור חי עשה טוב ליו"ר העבודה. דימום המנדטים העקבי (אחד בשבוע) נעצר; החתירות מבית הסתיימו, בניכוי איתן כבל; והעבודה אפילו טיפסה לתשעה מנדטים, ממש ימות המשיח. גבאי כבר יש, בקרוב אולי יהיה אפילו מנין. כזכור, לבני הודחה כי רמזה על פקפוק בהצהרתו של גבאי שהוא מועמד לראשות הממשלה, וכי קראה לחיבורים ובמשתמע – להזזתו מהמקום הראשון. בשבת האחרונה, יו"ר העבודה עצמו השמיע טקסט דומה להפליא: "לקראת הבחירות יהיו הפתעות ויהיו חיבורים. ובעיקר, יהיו כאן חילופי שלטון רק אם חברי המחנה שלנו יתחייבו שאחרי הבחירות אנחנו נתמוך בתוך המחנה במי שהכי חזק". האם בקרוב יפטר את עצמו בשידור חי?
אשכנזי: 27 ימים נותרו לרמטכ"ל לשעבר בטרם יקיץ הקץ על מחשבות הפוליטיקה שלו. בבחירות הבאות יחלוף כבר כעשור מאז שפרש מצה"ל, והשוק יתמלא בסחורה רמטכ"לית טרייה יותר. אבל בבחירות הנוכחיות, ככל שהוא נפגש יותר הוא מהסס יותר. גנץ היה רוצה אותו כמספר 2 כדי לצבור מומנטום ולכפות על לפיד איחוד, וכך גם לפיד כמובן. אבל אשכנזי מוכן כרגע לבוא רק אחרי שהרשימות כבר תתאחדנה. הוא מציע חתונה, ואת עצמו בתור הנדוניה.
נתניהו: בבחירות הקודמות נלחם ראש הממשלה בפרסומו של דו"ח על הוצאות המעון בבלפור, דו"ח שגולת הכותרת שלו הייתה חשבוניות בסכום של כמה מאות שקלים. הוא תבע לדחות אותו עד לאחר הבחירות בטענה שהדבר נועד לפגוע בו. המבקר פרסם את הדו"ח חודש בדיוק לפני הבחירות, המהדורות מלאו באייטמים על חשמלאי שעבד בבלפור ביום כיפור, והליכוד דווקא טיפס בסקרים. אגב המשפט האחרון, המרכיב החשוב בשלט שתלה השבוע הליכוד סמוך לגלילות אינו פרצופם של ארבעת העיתונאים, אלא מה שנכתב בתחתית. "דווקא נתניהו". דווקא היא מילה מעניינת. אין לה מילה מקבילה בשפות אחרות. זו מילה מתריסה, אנדרדוגית, די יהודית. בקיצור, חמש אותיות שהן קובץ זיפ של כהונת נתניהו כולה. דא ליברמן? דווקא נתניהו.
