על כבש המטוס בדלהי, לפני כמה חודשים, נשאל בנימין נתניהו על ידי עיתונאים מה בעצם מטרתו האסטרטגית. להחזיר את העם היהודי אל במת ההיסטוריה, השיב.
אתמול, בחדר הדיפלומטי של הבית הלבן המטרה הזו הושגה ובענק. גם מי שמתנגד בחריפות להכרזתו של נשיא ארצות הברית על ביטול הסכם הגרעין, ואפילו, להבדיל, שונאי ישראל שצפו בה אתמול בטהראן, לא יכלו שלא להודות: את המהלך העולמי הזה הובילה לגמרי לבדה מדינת ישראל הקטנה. טראמפ הופיע על במת ההיסטוריה אתמול אבל הייתה זו ישראל שכתבה לו את התסריט, מילה במילה, אות באות.
או ליתר דיוק: בנימין נתניהו. מפעל חייו של ראש ממשלת ישראל הוא לשבש את מפעל חייהם של האיראנים. בדור האחרון אין עוד ראש מדינה בעולם ואין עוד ראש מפלגה בישראל שמזוהה כך עם המאבק נגד התגרענות משטר האייתולות. לפעמים זה נראה פאתטי, לפעמים ספין פוליטי, אבל המבחן הוא מבחן התוצאה. והתוצאה היא ניצחון מוחץ לישראל ולעומד בראשה.
השיח האובססיבי, החולני, של כן ביבי לא ביבי שמתנהל פה בשנים האחרונות גרם לכמה אנשים קצת להתבלבל.
כשראש ממשלת ישראל מציג את ארכיון הגרעין האיראני כבודם של הרטוריקה, הפרזנטציה והפרזנטור במקומם מונח.
המאמץ (המתואם בשלמות עם אמריקה, כך התברר אתמול סופית) לכלוא את האיראנים בפינה הוא העיקר. חלק מיריביו של נתניהו שלעגו לו נגררו אחר אובססיית נתניהו ובלבלו עיקר וטפל. זו הייתה טעות חמורה בשיקול הדעת ושגיאה של פטריוטים אוהבי ארצם.
השבועות הקרובים ילמדו כנראה שזו גם הייתה טעות פוליטית קשה.
הלקח מבחינת הציבור בישראל, בטח באביב המתוח הזה, הוא להרפות קצת מהאובססיה לראש הממשלה, מהטרפת הדו-צדדית שרואה כל דבר רק דרך השאלה אם זה טוב לביבי או רע לו. דברים חשובים יותר מתרחשים כעת ממש מעבר לגבולנו.
יהיה נכון מבחינת פוליטיקאים ומעצבי דעה, נכון גם מבחינת האמת והצדק, להגיד את שאמורה אופוזיציה לומר ברגעים כאלה: ״אדוני ראש הממשלה, כל הכבוד״.
